מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

התפילה הראויה על חולה אנוש

הרב צבי שפיץ

בבא בתרא י ע"ב

שאלה:
כתוב בגמ' ב"ב (י:) לגבי רב יוסף הבן של ר’ יהושע שהגיע למצב אנוש. ונשאלת השאלה, האם יש מקום להתפלל עבור חולה במצב כזה קשה שיבריא?
וכן אם חולה סובל יסורים קשים, האם להתפלל עליו שימות במהרה?

תשובה:
בגמ' בנדרים (מ.) אמר רב דימי, כל מי שמבקר את החולה – גורם לו שיחיה, מאחר והוא מתפלל עליו שהקב"ה יבריא אותו. ומי שאינו מבקר את החולה, כיון שאינו יודע את מצבו הרפואי – אינו מתפלל עליו לא שיחיה, ולא שימות. וממילא כשלא מתפללים – לא משתנה מה שנגזר בשמים על החולה.
שיטת הר"ן לגבי תפילה על חולה אנוש שמתייסר
וכתב שם הר"ן (בד"ה אין מבקש וכו') וז"ל: נראה בעיני, שלפעמים צריך לבקש רחמים על החולה שימות. כגון: אם החולה מצטער הרבה בחוליו [כלומר – מתייסר מאד] ואי אפשר לו שיחיה באופן הזה. וראיה לכך מהגמ' בכתובות (קד.) שם מסופר שרבי יהודה הנשיא היה חולה אנוש, וסבל יסורים רבים, ובגלל שחכמי ישראל התפללו עליו שיחיה, נשאר עדיין בחיים כשהוא סובל יסורים קשים במיוחד. ושפחתו של רבי, שהיתה צדיקה גדולה, כשראתה בצערו זרקה כד חרס מגג הבנין לארץ, ובזמן שהכד התנפץ על הקרקע, נשמע קול רעש גדול, ומהבהלה הפסיקו החכמים לרגע את תפילתם, ואז התפללה השפחה למותו של רבי, וכך קרה. ע"כ עיקר דברי הר"ן.
והנה הפוסקים [הרמב"ם, השו"ע ומפרשיו בהל' ביקור חולים (יו"ד סי' שלה)] לא הביאו את דברי הר"ן להלכה. ויש לעיין היאך יש לנהוג למעשה.
האיסור לעשות מעשה שיגרום לקיצור חיי גוסס
תחילה נקדים, שגם לדברי הר"ן – אין שום היתר לעשות מעשה בפועל לקרב את מיתתו של חולה אנוש או גוסס כמבואר בשו"ע וברמ"א (יו"ד סי' שלט, א). כמו כן אסור לנתקו ממכשירי ההנשמה והתזונה אליהם הוא מחובר, כל זמן שהלב ו/או המח שלו עובדים, למרות שהחולה מוגדר רפואית – "כמוות קליני". וכמו כן, כל זמן שהחולה חי – חייבים לחלל עבורו שבת, ולעשות למענו את כל המלאכות הנצרכות לו – ללא שום הגבלה, למרות שברור שעוד באותה שבת, ובתוך זמן קצר ימות החולה, ולא יוכל לשמור שבתות נוספות, וגם כעת כשהוא מורדם ומונשם אינו מקיים שום מצוה.
החיוב לחלל שבת גם כדי להאריך חיים בדקות ספורות
והטעם לכך הוא, כי מסקנת רוב הפוסקים, שהמקור להתיר חילול שבת כשישנו ספק של פיקוח נפש הוא, כדברי שמואל בגמ' יומא (פה:) שהדבר נלמד מהפסוק "וחי בהם" – ולא שימות בהם. כלומר, כל זמן שיש לחולה חיות, ואפילו אם אנחנו מסופקים האם הוא עדיין חי או לא – חייבים לחלל עבורו שבת. ומבואר במשנה ביומא (פג.) ובגמ' שם (פד:), גבי מי שנפלה עליו מפולת אבנים, וריסקה לחלוטין את ראשו באופן אנוש וללא תקנה, ומסיבה זו בטוח שהוא יחיה לכל היותר עוד דקות ספורות בלבד, וגם אותן דקות יחיה ללא הכרה, ומבלי שיקיים מצוות – בכל זאת חייבים לחלל עבורו שבת, וכפי שנפסק בשו"ע (או"ח סי' שכט, ג-ד), והאריך בזה בביאור ההלכה שם (בד"ה אלא לפי שעה וכו').
הגדר של מצוות ביקור חולים
ולכן כל הנידון בדברי הר"ן הוא – מהו נוסח התפילה שצריכים להתפלל לקב"ה על חולה במצב אנוש שסובל יסורים קשים מנשוא. ונוסיף, שבגמ' בנדרים (מ.), ובדברי השו"ע, והרמ"א (יו"ד סי' שלה, ד) מבואר שמצוות ביקור חולים כוללת שני דברים. א – לברר איזה עזרה רפואית זקוק החולה לצורך רפואתו והחלמתו. ולדאוג שהדבר ייעשה כמעשהו של רבי עקיבא עם תלמידו החולה, וכפי שפסק שם השו"ע (סעיף ח). וכן לעודד ולשמח את החולה כשהדבר אפשרי. ב – שהמבקר יתפלל לקב"ה לרפואת החולה.
והנה ביחס לתפילה על החולה ישנם שלושה מצבים א – להתפלל שהחולה יבריא. ב – שהחולה ימות. ג – להימנע בשב ואל תעשה מלהתפלל עליו עקב מצבו האנוש. והנה לכל הדעות כל זמן שישנו סיכוי מסוים שהחולה יבריא, או שלמרות מצבו האנוש הוא אינו סובל יסורים, או שלנו עכ"פ לא ידוע שסובל יסורים, כגון שהוא בהרדמה מלאה – חובה להתפלל לקב"ה שיחלימו.
אלא שחידש הר"ן, שכאשר מצב החולה הינו אנוש, וברור שבמצבו הרפואי על פי דרך הטבע לא יוכל לחיות מעבר לתקופה קצרה נוספת, וגם ברור שהחולה סובל כעת יסורים קשים מנשוא, במקרה זה צריך להתפלל עליו שימות, וזה דומה למצב הרפואי שהיה לרבי יהודה הנשיא בסוף חייו. אולם הלכה למעשה, הפוסקים מצד אחד – לא חלקו עליו להלכה. ומצד שני – גם לא הביאו את דבריו להלכה והתעלמו מכך.
החילוק שבין תפילת שפחתו של רבי - לזמן הזה
ולכאורה אולי יש מקום לדון לגבי ראייתו של הר"ן משפחתו של רבי, לתקופות מאוחרות יותר, וכל שכן לזמן שלנו. שבנידון של רבי, התנאים הקדושים שבאותו הדור, וכן תלמידיו של רבי היו בדרגה – שהקטן שבהם החיה מתים ע"י תפילתו. וכפי שגם קיסר רומי העיד עליהם כמבואר בגמ' בעבודה זרה (י:) במעשה עם רבי חנינא בר חמא ואנטונינוס. ולכן אם למרות גדלותם - שתפילתם נשמעת בשמים להחיות מתים, בכל זאת לא קיבלו את תפילתם לרפאות את רבי שהיה עדיין בחיים, מוכח שנגזרה גזירה בשמים שרבי ימות בקרוב מהחולי שלו, ולא ניתן יותר לבטלה בשום אופן. ולכן אמרה שפחתו של רבי, שבמצב הזה כשמיתתו בקרוב הינה ודאית, ובטוח שלא יתרפא יותר מחוליו – אין שום תועלת לחיי שעה כשיש לו בהם יסורים קשים ומרים כמו שסבל רבי. ולכן אע"פ שאסור גם במצב זה לעשות שום מעשה בפועל לקצר את חייו, אולם ניתן להתפלל לקב"ה שרבי ימות, והקב"ה יראה האם לקבל תפילה זו או לא.
אולם בדורות שלאחר תקופת הגמ', וכ"ש בדורות האחרונים שאיננו יראים ושלמים כדורו של רבי, אין שום בטחון שהתפילות שלנו ייענו בחיוב. לפיכך אין שום ראיה מזה שהחולה לא הבריא למרות תפילתנו, שנגזרה גזירה בשמים על מיתת החולה. ויתכן שמניעת רפוי החולה נובעת דווקא בגלל שהקב"ה רוצה מאיתנו תפילות נוספות לרפואתו. וכן רוצים בשמים שנקבל עלינו קבלות החלטיות הן היחידים והן הציבור, עכ"פ אלו שקשורים לחולה, להטיב את מעשינו, ולפחות בדברים מסוימים שבהם איננו מתנהגים כראוי.
ולכן חלילה לנו להתפלל על מיתת החולה. אלא אדרבה נתפלל חזק יותר להחלמתו, ונקבל עלינו קבלות להטיב את מעשינו. וכפי שאכן ידועים מקרים רבים במצבים כאלו, שציבור מסוים התחזק וקיבלו על עצמם למשל - להקפיד על קדושת בית הכנסת, ולהימנע מלדבר דברי חולין בשעת התפילה מתחילתה ועד סופה כולל בקריאת התורה, וכולל בכל שלושת התפילות שביום, ובימי שבת וחג. ובזכות קבלות טובות אלו, והתפילות להחלמת החולה – רבים מהחולים שהיו כבר במצב אנוש ממש – התרפאו לחלוטין. הרי שבמציאות שבדורנו אין ראיה והוכחה מהנידון שהיה אצל רבי הקדוש.
המסקנה לגבי תפילה בזמנינו על חולה אנוש ומיוסר
לפיכך למסקנה, בזמן הזה לענ"ד צריך להתפלל כמעט בכל מצב של חולי לרפואת חולה אפילו כשנמצא במצב אנוש, ולקבל על עצמינו קבלות להתחזק בהם. אך ישנם מקרים מיוחדים בלבד, שעקב מחלה מסוכנת שנוצרה בגוף החולה או מסיבות אחרות, שכבר נאכלו או ניזוקו אברי החיות של החולה, עד שאינו יכול לחיות יותר ללא אברים חיוניים אלו. ובמצבו הקשה של חולה זה, לא ניתן להשתיל לו אברים חליפיים, וחיותו של החולה הינה ע"י מכונות חיצוניות בלבד. ובמקרים חריגים אלו, אם החולה גם מתייסר ביסורים קשים ומרים, ומבחינה רפואית ברור שימיו ספורים, במקרים אלו – או שימנעו מלהתפלל עליו, וישאירו את מצבו לחשבונות שמים. או שיתפללו עליו בנוסח כללי – שהקב"ה ימנע מהחולה מלסבול יסורים נוספים. ולהשאיר לקב"ה כיצד לעשות זאת. אבל לכאורה לא ראוי, וגם לא שמענו על גדולי ישראל מהדורות האחרונים, שהתפללו באופן חיובי על חולה שימות עקב מצבו הרפואי הקשה. והקב"ה ברחמיו הגדולים ישלח במהרה רפואה שלמה לכל חולי עמו ישראל, והבריאים ישארו בחזקת בריאים עד יעמוד כהן לאורים ותומים במהרה – אמן.
"עושר שמור לבעליו לרעתו"
כתוב בגמ' בפסחים (קיט.) אמר רב חמא ב"ר חנינא שלושה מטמוניות הטמין יוסף במצרים - ואחת התגלתה לקרח. ועליו נאמר בקהלת (ה, יב) "עושר שמור לבעליו - לרעתו". ואמר רב שמעון בן לקיש שהוא - עושרו של קרח. ופי' הרשב"ם שם וז"ל: שעל ידי רוב ממונו - התגאה ונטרד מן העולם ע"כ. כלומר, קרח למרות היותו אדם מורם מעם, ומנושאי הארון, ופיקח גדול. וכן אמר האר"י ז"ל ששמו רמוז בתהילים (צב) בסופי המילים: "צדיק, כתמר, יפרח", שכידוע זהו מזמור שמשה רבינו חיבר. בכל זאת מכיון שמציאות העושר הרב שזכה בו, לא התאימה לתכונות הנפש עמם הוא נולד - עושר זה גרם לו להתגאות על משה רבינו ללא כל הצדקה ולעשות עמו מחלוקת, והביא למיתתו הבזויה, ומיתת כל משפחתו, והונצח בתורה לדראון עולם.
לאור האמור נביא להלן בס"ד מקרים נוספים של אנשים גדולים וצדיקים ביותר, שבגלל שהיתה להם מעלה מסוימת שהיתה בהפלגה ניכרת מעבר לתכונות נפשם או שלא התאימה למציאות חייהם בעולם הזה, דווקא מעלה זו היא שגרמה להם לבסוף למיתתם, כמו שהעושר המופלג של קורח - גרם למיתתו. ומזה נלמד בס"ד מהי ההוראה המעשית שעלינו לקחת מכך.
שישה צדיקים מהתנ"ך היו בדבר מסוים כמו אדם הראשון לפני שחטא
כתוב בגמ' סוטה (י.), ובפרקי דרבי אליעזר (פ' נג), ובילקוט שמעוני (פ' טז) [עם שינויים מסויימים ביניהם] ששה נדמו לאדם הראשון - וכולם נהרגו באופן בו הם נדמו לו. שמשון בכוחו - ונהרג בכוחו. שאול בקומתו - ונהרג בקומתו. עשהאל במרוצתו - ונהרג במרוצתו. יאשיהו [מלך יהודה הצדיק] בנחיריו [פי' שהיה לו כח בנחיריו כמשיח ה', שמריח ודן לפי זה אנשים] - ונהרג בנחיריו. צדקיהו בעיניו - לכן עיוורו את שני עיניו. אבשלום בשערו - ונהרג מחמת שערו, ע"כ.
כלומר ששת צדיקי התנ"ך שהובאו לעיל, נולדו מראש כשהיתה בהם בחינה מסוימת של אדם הראשון לפני שחטא. ובאותו הדבר שדמו לאדם הראשון - הם היו בשלימות הגמורה, שאברים אלו היו אצלם באותה בחינה שהיו בגופו של אדם הראשון מעשי ידי הקב"ה. וממילא לא היה בהם שום חסרון רוחני או גשמי. ונוסיף עוד שגם על אבשלום, עד שמרד באביו - דוד המלך, כתוב עליו בשמואל ב (יד, כה) וכאבשלום - לא היה איש יפה בכל ישראל - להלל מאד. מכף רגלו ועד קדקודו - לא היה בו מום, ע"כ. וידוע שכשכתוב בתנ"ך על יופיו של אדם, אין הכוונה רק ליופי החיצוני, אלא בעיקר למהות הפנימית והרוחנית של האדם. נמצא שאבשלום היה בדורו - האדם השלם בישראל, ללא כל חסרון רוחני או גשמי. וכתוב שם ברד"ק, שזה מה שגרם לו לחשוב שהוא ראוי למלכות ולא שלמה, למרות שאביו דוד נשבע לבת שבע ששלמה בנה ימלוך אחריו. ולכן מרד אח"כ במלכות דוד, כדי לקבל את המלכות עוד בחיי דוד אביו, מבלי ששלמה יירשנה.
הסיבה שגרמה לצדיקים אלו לחטוא
לאור האמור לימדונו חז"ל, שהיות והעולם הזה שחיו בו אותם ששה צדיקים, הינו כבר לאחר חטאו של אדם הראשון, ובכל דבר שנמצא בעולם הן הרוחני, והן הגשמי מעורב הטוב עם הפסולת. והיצר מנסה תמיד להכשיל אפילו את האדם הגדול ביותר, בכל דבר שיעשה, בכל אופן שיוכל להכשילו. וכן בכל מאכל גשמי מעורב גם הפסולת והקליפות שעוטפות אותו. נמצא שלא שייך לחיות בעולם הזה עם תכונות ששייכות לעולם אחר, בו לא היתה הפסולת והטומאה וכו'. לפיכך דווקא הכח הרוחני והגשמי שהיה בגופם של ששת צדיקים אלו לעשיית דברים שלא מותאמים לעולמינו, גרם להם לפי דרגתם הגבוהה לחטוא במובן מסוים. ולכן נענשו על ידי שפגעו בהם באותו חלק מושלם, שדווקא הוא שלא תאם במהותו לחיים בעולם הזה - גרם להם לבסוף להתנהג שלא כראוי לאדם שחי בעולם הזה.
והנה אע"פ שצדיקים אלו לא אשמים כלל, והינם אנוסים בכך שנולדו מראש עם אברים שיש בהם שלימות רוחנית וגשמית, שלא מותאמים לרוב קדושתם לחיים של העולם הזה. אולם לימדונו חז"ל מקורות חייהם של צדיקים אלו - שכל אדם צריך להאמין באמונה שלמה, שהקב"ה הביאו לעולם עם אותם התכונות והכישורים שנצרכים דווקא עבורו, כדי למלא את המשימה והיעוד שלשמה הוא בא לעולם. ולשם יעודו נתנו לו גם את הכלים הגשמיים שמיועדים לו. וממילא אין לו לקנאות או לחשוק בשום אופן, שיהיה לו גם מהמעלות שניתנו מהשמים לזולתו. כי אפילו אם נניח שע"י תפילתו לקב"ה יצליח לבסוף לקבל משמים חכמה גדולה מעבר ליכולת הקיבול שלו או עושר כספי גדול וכו', שאינו מתאים לשאר התכונות עמן נולד, אולם בהמשך הזמן דווקא מעלות אלו - הן אלו שיכולות לדרדר אותו לשאול תחתית, הן בעולם הזה, והן בעולם הבא, ויסבול מרורות מחמת כך. כי אין בכוחות שנולד עמם וביעוד שלשמו בא לעולם, את האפשרות להתמודד ולהתנהל כראוי עם שפע רוחני או גשמי שלא מתאים כלל לתכונותיו.
דוגמאות מחז"ל, שכל אדם קיבל משמים בדקדוק את הקשיים עמם יוכל להתמודד
ונביא לכך ראיה מהגמ' בתענית (כג:) שרבי מני התלונן בפני רבו רבי יצחק בן אלישיב שהיה מופלג בצדקתו, שהעשירים מבית חמיו, מצערים אותו בגלל גאוותם הגדולה עקב עושרם הרב. ובירכו רבי יצחק שהם ייעשו עניים - וכך אכן נעשה. לאחר מכן חזר אליו רבי מני והתלונן בפניו, שכעת מכיון שהם עניים, הם דוחקים אותו בחוזקה שיפרנסם. וכנראה שהצער שלו מהם כעת הינו גדול בהרבה ממה שהיה לו מהם לפני כן. ובירכו רבי יצחק שהם יחזרו לעושרם - כפי שעשה הקב"ה מתחילה.
עוד התלונן בפניו רבי מני, שאשתו אינה מקובלת עליו בגלל המראה שלה. ובירכו שהיא תתייפה - וכך אכן נעשה. לאחר מכן חזר אליו רבי מני בתלונה, שכעת כשאשתו יפה, היא מתגאה עליו באופן מוגזם וכו'. ובירכו רבי יצחק שהיא תחזור למראה הקודם שלה. ומסיימת שם הגמ', שבעקבות מקרים אלו ביקש רבי יצחק מהקב"ה, שיותר לא יענה לבקשתו לשנות את הנהגת הבריאה מכפי שהקב"ה רוצה שיהיה. כיון שהתברר לו - שזהו האופן המדוקדק שבו החליט הקב"ה שעל רבי מני, וכן על כל אדם אחר, להשלים את תפקידו ויעודו בחיים. ולכן עבור רבי מני, רק אם יהיה לו צער מהעשירים מבית חמיו, ומהמראה של אשתו - יוכל להצליח בחיים באופן הטוב ביותר, למרות הקושי שיש לו בכך, כמבואר שם במהרש"א בהרחבה וע"ש.
האופן הראוי להתפלל לקב"ה לישועות
כך שודאי למרות שמוטל על כל אדם לשאוף להגיע ליותר מהדרגה ומהמצב בו הוא נמצא, ולבקש על כך בתפילה תמיד לקב"ה. ותפילה זו רצויה בפני הקב"ה גם כשאדם מתפלל על צרכיו הגשמיים כמו: בריאות, פרנסה, ובכל מה שקשור לחיי משפחה, הקמת בית יהודי, ילדים בריאים וטובים, וכל המסתעף מכך. אולם צורת הבקשה מהקב"ה צריכה להיות, שיקבל דברים אלו בהתאם לכוחות הרוחניים והגופניים שיש לו. ואם כוחותיו אינם מותאמים לכך, הוא מבקש שיתנו לו משמים, יחד עם הישועות שיזכה בהן - תוספת כוחות כדי שיוכל להתנהל כראוי עם ישועות אלו.
אולם לא שייכת מציאות לבקש דברים נשגבים כמו: חכמה רבה, עושר רב, משרות נכבדות בתחום הרוחני או בתחומים שקשורים לעסקי העולם הזה, כאשר אין לאותו אדם את הכלים, המזל, וכן את היכולות האישיות לצורך כך. כי במקרים אלו - ודאי שיכשל לבסוף במשימתו. והתוצאות לאחר הכישלון - הינן הרות אסון. וכפי שהוכח במקרים רבים, שישנם אנשים שלא היו ראויים מבחינת תכונתם לגדולה שקיבלו, וכעבור זמן נפלו ממנה, והגיעו למצבים קשים ביותר.
הראיה לדברים מתפילת חנה
וזהו שהתפללה חנה הנביאה, שהיתה עקרה שנים רבות, והיתה במצב קשה מנשוא כמבואר בספר שמואל א (א, ח-י), ואע"פ כן ביקשה מהקב"ה שיתן לה בן שהוא - "זרע אנשים". וביארו זאת חז"ל, שכוונתה במילים אלו היתה, שלא יהיה משונה בהפלגתו משאר בני אדם כמו: שלא יהיה חכם כמו שלמה המלך. ולא יהיה גיבור כמו שמשון שופט ישראל. ולא יהיה עשיר מופלג כמו סבו קורח. ולא יהיה לו כל שינוי מופלג אחר מעבר למקובל אצל בני אדם, ומעבר לכוחות שיתנו לו לצורך כך בעת לידתו. כי ידעה חנה, שאם חלילה לא יהיה בבחינת - זרע אנשים, הוא עלול לחטוא לה' בגלל חוסר ההתאמה בין כוחותיו הגופניים לכשרונות המופלגים או לעושר הגדול שקיבל.
ואכן תפילת חנה הנכונה והראויה שבאה מעומק ליבה - התקבלה, ולא נמצא בבנה שמואל הנביא שום סרך ופגם כל שהוא בכל חמישים ושנים שנות חייו. ולכן התעלה שמואל עם אותם הכוחות שניתנו לו מעת לידתו, עד שהגיע בבחינה מסוימת לדרגה שהיה שקול כנגד משה ואהרן יחד שחיו מאות שנים לפניו. וכלשון הפסוק "משה ואהרן בכהניו - ושמואל בקוראי שמו".