מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

היזק ראיה בין שתי חצירות פרטיות בזמן הזה

הרב צבי שפיץ

בבא בתרא ג ע"א

שאלה:
ראובן ושמעון קנו דירות בקומת כניסה של בנין משותף בעיר גדולה, והקבלן צירף לכל אחת מהדירות חצר פרטית בשטח של שלושים מ"ר, שצמודות אחת לשניה, ומובדלות בכמה עמודי ברזל שקבע הקבלן בקרקע.
כשהגיעו חודשי הקיץ פנה ראובן לשכנו, ואמר לו שהיות והוא מעוניין לשבת בימים החמים עם בני משפחתו בחצירו הפרטית, ואינו מעוניין ששמעון ומשפחתו יראו אותם, לפיכך הוא מעוניין שיבנו בשותפות קיר קבוע מאבנים על הגבול שבין שתי החצירות, שימנע באופן קבוע כל אפשרות לראות מה שנעשה בחצר של כל אחד מהם.
אולם שמעון מסרב לכך בטענה, שקרני השמש מגיעות לביתו בעיקר מהצד ההוא, והקיר ימנע מקרני השמש להגיע לביתו. ומסיבה זו הוא גם טוען לראובן, שאינו מסכים שיעשה בשטחו הפרטי אפילו על חשבונו את הקיר או כל מסתור אחר שימנע מקרני השמש להגיע לביתו. אלא ישאירו את החצירות ללא שום מחיצה כפי שהקבלן בנה.
מה הדין?

תשובה:
א. למרות שנפסקה ההלכה שהיזק ראיה - שמיה היזק. ולפיכך החיוב המוטל על כל אדם להמנע מלהזיק בראייתו לשכנו - קיים גם בזמן הזה. אולם חיוב זה קיים ברוב המקרים רק כאשר ההיזק נעשה למקום המגורים שהוא - החדרים שבבית שכנו. אבל לא ניתן לחייב לעשות מחיצה קבועה בין שתי חצרות, כדי להימנע מלראות את מעשיו של כל אחד מהשכנים בחצירו.
ב. מותר לבעל החצר לעשות על חשבונו מחיצה ברשותו מכל חומר שירצה, ובכל גובה שירצה, אע"פ שע"י מחיצה זו הוא מסתיר את קרני השמש מלהגיע לדירת שכנו. וכן מונע ע"י כך משכנו, ומשאר השכנים שמעליו, מלראות את ילדיהם כשמשחקים ליד ביתם.

מקורות:
בגמ' ב"ב (ג.) ר’ אסי אמר בשם ר' יוחנן, שהיזק ראיה - שמיה היזק. ומסיבה זו יכול כל אדם לכוף את שכנו בחצרם המשותפת לעשות כותל קבוע שעמיד בפני רוח מצויה, שיסתיר מהם מלראות מה שנעשה בחצר השני. וכך גם פסקו להלכה הרמב"ם (פ"ב משכנים, הל' יד), השו"ע, והרמ"א (חו"מ סי' קנז, א). לאור האמור בנידון השאלה, לכאורה צודק ראובן בתביעתו משמעון לעשות ביניהם על השטח ששייך לשניהם קיר אבנים בגובה של ארבע אמות [שהינו בין 2.4 - 2 מטר] כדי שימנע מכל אחד מלראות מה שנעשה בחצר השני.

המקור לאיסור היזק ראיה
וכדי לבאר את הענין ראשית נקדים, שמבואר בגמ' ב"ב (ס.) שהמקור לאיסור היזק ראיה הינו, ממה שכתוב בספר במדבר (כד,ב) "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו - ותהי עליו רוח אלוקים" ואומרת שם הגמ' בשם ר' יוחנן, שבלעם ראה שאין פתחי אוהלי ישראל מכוונים אחד מול פתחו של השני, ואף אחד לא רואה מה שנעשה אצל שכנו, לפיכך אמר - ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה. ולכן מסיים הפסוק "ותהי עליו רוח אלוקים" כמבואר שם בתוס' ד"ה ראויין וכו'.
נלמד מכאן, שישנו איסור להסתכל לבית חבירו או מהתורה, או עכ"פ מדרבנן והפסוק הינו אסמכתא לכך. לפיכך אפילו אם חבירו מוחל לו על בניית הכותל ביניהם - עדיין חל האיסור על כל אדם ואדם להסתכל לתוך בית חבירו.

לדעת כולם ישנו איסור גם בזמן הזה להסתכל לבית חבירו
האיסור להסתכל לבית חבירו - קיים גם למאן דאמר היזק ראיה - לאו שמיה היזק. כמבואר בגמ' ב"ב (ב:, ג.) שגם מי שסובר שהיזק ראיה - לאו שמיה היזק, הוא רק כלפי ההיזק שבחצר, אבל כלפי ההיזק שנעשה כשרואה בבית חבירו - גם לדבריו היזק ראיה שמיה היזק. ולכן יכול כל אחד לכוף את שכנו לעשות מחיצה קבועה שתמנע מלראות מה שנעשה בביתו. והטעם לכך לאותה דעה - כתוב שם בגמ', וברש"י (ב: ד"ה היזקא דבית שאני וכו', ג. ד"ה דאיצטנע ממך), שרק בבית אדם עושה דברים צנועים, אבל בחצר מכיון שיודע שחבירו יכול בכל רגע לראותו - אף אחד לא עושה שם דברים צנועים. אולם מסקנת הגמ' כדעת הסובר, שגם בחצר אנשים עושים דברים צנועים, ולכן צריך לעשות מחיצה קבועה גם בין שתי חצירות, כדי למנוע את היזק הראיה.

הטעם שבימי חז"ל נאסר להסתכל לחצר שכינו
וכמו שהתבאר להלכה נפסק שגם בחצר ישנה טענה של היזק ראיה. והטעם לכך כתב רש"י בתחילת המשנה ב"ב (ב.) בגלל - שרוב תשמישן נעשה בחצר. שבימי חז"ל, כל הבישול והאפיה מכיון שנעשה ע"י שריפת עצים וכו' - לא היה שייך לעשותם בבית, ולכן עשו זאת בחצירות שלפני הבתים. וכן הכביסה שעשו הנשים - עשו זאת שם בחצירות. והיות ויש צער גדול לאדם כשרואים אותו כשעושה את תשמישיו, ובפרט כשיש בכך גם חוסר צניעות לראות את הנשים כשטורחות בכך. וכמו כן ההסתכלות לחצר חבירו, גורמת שנמנע משכנו מלהשתמש בחצירו שימוש מקובל. לכן הן בגלל איסור הצניעות שבדבר, והן בגלל הצער שנגרם לבני האדם שגרים שם, ומניעת השימוש בחצירו הפרטית, תיקנו חז"ל מצד הלכות שכנים או בגלל הלכות שותפים או בגלל הרחקת נזיקים או מחמת הצירוף של כל הסיבות הללו - שכל אחד יכול לכוף את חבירו לעשות מחיצה קבועה ביניהם בגובה של ארבע אמות, שזהו הגובה הסביר שמונע לרוב בני אדם מלראות מה שנעשה בביתו או בחצירו של חבירו. ולכן במקרים ששניהם רואים אחד את השני - חייבו את שניהם באופן שווה בעלות המחיצה. ובמקרה שרק אחד רואה מה שנעשה ברשות חבירו, חוייב רק מי שמזיק בראיתו בעלות עשיית המחיצה. וישנם פרטים רבים באופנים האלו שמבוארים בגמ', ובשו"ע (חו"מ סי' קנז).

השינוי המהותי בצורת החיים בזמן הזה
והנה בזמן הזה דרכם של האנשים לעשות את כל אותם הדברים במכונות החשמליות שבתוך ביתם כמו: תנורי אפיה ובישול, מכונות כביסה, גז וכו', וכן גם לגבי שאר הדברים שהצניעות יפה להם - הכל נעשה באופן צנוע בתוך הבית. וגם בעלי חצר פרטית בעיר הגדולה שהינם מיעוט מכלל התושבים עכ"פ בארץ ישראל, גם הם עושים את צורכי ביתם בתוך ביתם ולא בחצרם - הן בחודשי החורף, והן בחודשי הקיץ. כך שגם לסובר שהיזק ראיה שמיה היזק גם בחצר, זה רק בזמן שנעשו בחצר רוב שימושי בני אדם כדברי רש"י, ולא במציאות הקיימת בזמן הזה. לפיכך בזמן הזה לא מועילה טענת בעל חצר מסויים, שרוצה לעשות שימוש צנוע מסויים בחצרו. ואף שלא ניתן למונעו מלעשות בחצרו מה שירצה, אולם חז"ל לא תיקנו לחייב אנשים אחרים ממון, כדי לספק את תאוותיו של אדם מסויים, שרוצה לנהוג בחצרו דבר שאינו צנוע, או כל שימוש אישי אחר.
כמו כן הטענה שאינו רוצה שיראו אותו או את בני משפחתו וכו' - אינה קיימת. כי גם כשאדם הולך ברחוב רואים אותו. וכן ברוב המקרים ובפרט באיזור של בתים משותפים, רואים מה שנעשה בחצירו גם מבתים נוספים או ע"י בני רה"ר שהולכים ברחוב בסמיכות לחצירו שרואים מה שנעשה בחצירו. נמצא שממילא הוא צריך להצטנע מהם שלא יראו אותו, כך ששכנו לחצר אינו מוסיף לכך. אולם גם באופן שהם גרים באיזור מבודד - עדיין אינו יכול לחייב את שכנו בזמן הזה בהשתתפות במחצית מעלות המחיצה. מאחר וכאמור לעיל, באופן שחיים בימינו - לא תיקנו חז"ל לכוף את השותף או את השכן לעשות מחיצה כדי להמנע מלראות את הנעשה בחצירו של חבירו. ולפיכך מי שרוצה שלא יראו את מעשיו בחצירו - עליו לעשות על חשבונו בלבד מחיצה שתמנע מלראותו. [וגם במושבים בהם כן מקובל לעשות תשמישים צנועים, כיון שבדרך כלל הבתים מרוחקים בין כך, וגם במקרים שלא – לא בונים קיר אלא יוטה מבד וכד’, שוב אי אפשר לכפות על זה]
וכן כתב מהריט"ץ (סי’ רנג) אפי’ במקומות שרואים מדירות שהקבלן בנה לחדרי המגורים של שכנו - שלא כופים לעשות מסתור מפני ההיזק ראיה, כי על דעת כן נכנסו לדירות. [למעט דייר שעושה תוספת לדירתו]

ההיתר לבנות בחצירו קיר או כל מסתור אחר, למרות שגורם הפסד לשכניו
כתוב בגמ' ב"ב (ז.), ובתוס' שם (בד"ה א"ל בדידי וכו') בשם רבינו תם, לגבי שני אחים שחלקו ביניהם ירושת אביהם, אחד קיבל טרקלין יפה, ואחיו קיבל גינה, והאח שקיבל גינה בנה בשטחו קיר, וע"י כך נגרם שלבעל הטרקלין יש פחות אור ממה שהיה שם בימי אביו. וכמו כן ע"י בניית הקיר, נמנע כעת מבעל הטרקלין גם מלראות את שדותיו. למרות זאת אין בעל הטרקלין יכול לעכב על בעל הגינה מלבנות את הקיר. מאחר ובעל הגינה בנאו בשטחו, ומעולם לא השתעבד אויר חצירו לשכנו, כדי שיוכל להסתכל דרכו לשדהו או כדי שיהיה לו יותר אור או אויר או שמש בביתו.
ואע"פ שאסור לו לבנות את הקיר במרחק שהוא פחות מארבע אמות מחלון ביתו של שכנו. שם טעם האיסור הוא, כי ע"י בניית הקיר במרחק קרוב כל כך, הוא עושה מעשה שמחשיך לשכנו את חדרו, ועושה אותו שלא יהיה ראוי למגורים סבירים. משא"כ אם הקיר נבנה בחצירו של הבונה, ועשאהו במרחק של יותר מארבע אמות מחלון חבירו - לא ניתן למונעו מכך. וכך גם כתב שם הריטב"א בחידושיו (ד"ה שמא בעלמא וכו'), ונימק זאת, שמכיון שהבונה עושה את הקיר ברשותו, והאור או השמש מסתלק מאליו - אי אפשר למנוע זאת ממנו. וכך גם נפסק להלכה (בחו"מ סי' קנד, כז) וע"ש.