הצעה רצינית / רפי זברגר

בבא בתרא קכט ע"ב

הקדמה

למדנו במשנה (קכ''ו:) בין היתר, את הדינים הבאים:
המחלק נכסיו על פיו, ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן את הבכור - דבריו קיימין.
אם אדם מקנה בעל פה לילדיו את ירושתו (נכסיו העתידים ליפול להם בירושה לאחר מותו) אף שהחלוקה אינה לפי דיני חלוקת ירושה בתורה, כמו למשל שאינו נותן לבכור פי שניים, הרי פעולה זו מוגדרת כמתנה ולכן היא חלה וכל אחד זוכה בנכסים כפי החלוקה הנ''ל.
ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום
אך אם חילק להם את הנכסים בלשון ירושה, הרי שדבריו אינם חלים, כיוון משנה מדין התורה ונחשב כ''מתנה על מה שכתוב בתורה'' ולכן הדין אינו חל.
כתב בין בתחלה, בין באמצע, בין בסוף משום מתנה - דבריו קיימין:
מסייגת המשנה את הדין הקודם וקובעת כי אם כתב לשון מתנה בשטר באיזה שהוא מקום (בהתחלה, באמצע או בסוף), למרות ששאר השטר נכתב בלשון ירושה, הרי השטר תקין והמתנה חלה.
 

הנושא

 שואלת הגמרא בדף שלנו על הדין האחרון במשנה:
היכי דמי מתנה בתחלה? היכי דמי באמצע? היכי דמי בסוף?
מה כוונת המשנה ובאיזו אופן כתוב בשטר ''מתנה'' בתחילה, באמצע או בסופו של השטר?
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: תנתן שדה פלונית לפלוני ויירשה - זו היא מתנה בתחלה, יירשה ותנתן לו - זו היא מתנה בסוף, יירשה ותנתן לו ויירשה - זו היא מתנה באמצע;
מדובר שהאבא כתב בשטר, בתחילה מתנה ולבסוף ירושה (תינתן ... ויירשה) – זו מתנה בתחילה, ואם הפוך הרי זו מתנה בסוף, ואם הזכיר פעמיים ירושה ובאמצע מתנה - זו מתנה באמצע , זו כוונת המשנה, לדעת רב דימי בשם רבי יוחנן, הנותנת תוקף של מתנה ללשונות אלו, על אף שנאמר גם לשון ירושה. ממשיך ומסייג רב דימי את דבריו:
ודווקא באדם אחד ושדה אחת, אבל באדם אחד ושתי שדות, שדה אחת ושני בני אדם - לא;
כל זה נכון אם התייחס לאחד מילדיו ולשדה אחת, אבל אם חילק לאחד שתי שדות, אחת בלשון ירושה ואחת בלשון מתנה, הרי שהקנאת השדה בלשון ירושה אינה חלה, כיוון שאופן זה אמנם נקרא ''מתנה על מה שכתוב בתורה''.
אתה הסתייגות נכונה גם אם חלק שדה אחד לשני בני אדם, לאחד בלשון מתנה ולשני בלשון ירושה – אין ההקנאה בלשון ירושה חלה. מביא רב דימי דעה החולקת עליו (או חולק על רבי יוחנן):
רבי אלעזר אומר: אפילו אדם אחד ושתי שדות, שדה אחת ושני בני אדם, אבל בשתי שדות ושני בני אדם - לא.
רבי אלעזר מרחיב את דין המשנה גם להקנאת שני שדות לאדם אחד, כאשר שדה אחת בלשון מתנה והשניה בלשון ירושה, וכן שדה אחד לשני אנשים, בכל אלו, כיוון שיש ''חיבור'' (או אדם אחד, או שדה אחד) הרי שגם הנכתב בלשון ירושה חל. אך אם מדובר בשני שדות לשני בני אדם, בזה גם רבי אלעזר מסכים שהקנאה בלשון ירושה לא חלה.
כי אתא רבין אמר: תנתן שדה פלונית לפלוני ויירש פלוני שדה פלונית - רבי יוחנן אומר: קנה, רבי אלעזר אומר: לא קנה.
בהמשך הגמרא מובאת דעה שלישית בשם רבי יוחנן (מחלוקת בין רב דימי לרבין מה סבר רבי יוחנן) מרחיבה עוד יותר את דין המשנה גם למקרה שמדובר בשני בני אדם ושני שדות. ובכל מקום שיש הזכרת מתנה באחת משטרותיו, כולם חלים ומהווים מתנה.
הגמרא מביאה עוד שלושה אמוראים החולקים באותה מחלוקת משולשת כנ''ל, והאמורא השלילי הוא רב ששת אשר סבר כרבין בשם רבי יוחנן ומוכיח רב ששת את דינו מהברייתא הבאה (כתובות ס''ט:):
דתניא: האומר תנו שקל לבני בשבת, וראוין ליתן סלע - נותן להן סלע; ואם אמר אל תתנו להן אלא שקל - אין נותנין להן אלא שקל; ואם אמר אם מתו ירשו אחרים תחתיהם, בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו - אין נותנין להן אלא שקל; והא הכא דכשתי שדות וכשני בני אדם דמי, וקתני דקני!
אדם המצווה לפני מותו לתת לבן שלו למחייתו שקל בכל שבוע עד שייגמר הכסף. פוסקת הברייתא על מקרה והשקל אינו מספיק למחייתו, כי מותר לתת לו שני שקלים (סלע). אך אם אמר במפורש לתת שקל בלבד, הרי שאסור להוסיף יותר משקל. אם האבא הוסיף ואמר שאם בניו ימותו לא ירשו בני הבנים אלא ירשו אנשים אחרים (שקל בכל שבוע) הרי אותם אנשים ''ירשו'', וזאת למרות שהם אינם בני ירושה ולכאורה הוא מתנה בכך על מה שכתוב בתורה. אלא מכאן מסיק רב ששת שאם אמר שתי לשונות אחת מתנה (לבניו אמר תנו) ואחת לשון ירושה (לאנשים זרים אמר ירשו), ולמרות שמדובר בשני אנשים ואלו כשני שדות (''שקלים'' שונים) הרי לשון מתנה חלה גם על אמירת לשון ירושה.
נזכיר כי רב חסדא בשם מר עוקבא פוסק בגמרא שם במסכת כתובת כי אין הלכה כדעת הברייתא שצוטטה לעיל, אלא:
בין שאמר תנו ובין שאמר אל תתנו - נותנין להם כל צורכם.
ומסבירה הגמרא את דעתו כי גם כשהאבא אומר ''אל תתנו אלא שקל'' מטרתו היא לזרוזינהו הוא דאתא.
ומסביר רש''י שם את משמעות ''הזירוז": שיחזרו אחר מזונותיהן ושלא יהו רעבתנין. כלומר האבא אומר משפט שכל מטרתו היא לזרז את בניו למצוא פרנסה לעצמם, ולא להישאר תלויים באחרים תקופה ארוכה.
 

מהו המסר?

המחנך רשאי לומר דברים שהוא אינו מתכוון למשמעותם הפשוטה אם יש לו כוונות חינוכיות באמירה זו. כמו במקרה במסכת כתובות שהאבא ציווה לתת לבניו רק שקל אחד לשבוע מירושתו, אבל אם יש צורך אמיתי בסכום גדול יותר הוא מרשה לתת. כל מטרת הציווי אינה אלא לזרז את בניו למצוא תעסוקה ופרנסה. 


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]