סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

 

אלילות במציאות משתנה / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

מסכת עבודה זרה איננה פרק נוסף בתיעוד חומרת העבודה הזרה, אלא שער להבנת הקיום היהודי בגלות, הנע בין שותפות כלכלית-חברתית להיבדלות מחיי הגויים ומתרבותם


אין כל צורך לתאר את חומרת האיסור של עבודה זרה; היא מוכרת לכל יהודי. המצוות "לא תעשה לך פסל" ו"לא תשתחווה להם ולא תעבדם" הכתובות על לוחות הברית נותנות ביטוי נוקב ליסוד האמונה בא-ל אחד, תשתית הברית בין העם לה'. הן תובעות מהיהודי, בשורש תודעתו, להוריד את העיקרון התשתיתי של "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" לתוך אורח חיים מחייב. כהכנה לכניסה לארץ ישראל, בספר דברים חוזר משה שוב ושוב על איסור הפולחן הזר, מזהיר מפניו, ואף מוכיח את העם מתוך ראייה נבואית על כישלונו בעמידה מול השפעת התרבויות הפגאניות המקיפות אותו, עד לחורבנו של בית המקדש הראשון. רק לפני כמה שבועות שיננו לומדי הדף היומי את השמועה - "אמר מר: חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה" (שבועות כט ע"א).

על רקע דברים חדים אלו, מסכתנו החדשה שוברת את כל הציפיות. במסגרת הדיון על אודות משפט העונשין התורני במסכת סנהדרין משובץ אמנם איסור העבודה הזרה בין אותם מעשים המחייבים את העונש החמור של סקילה - אך באופן מובהק המסכת הנושאת את שמו של האיסור והעוסקת בו לאורך כל סוגיותיה אינה משקפת את מעמדו המיוחד.

לפנינו תמונה שונה מאוד מזו המוכרת לנו מהתנ"ך. אם בספר דברים משה פוקד על העם בכניסתם לארץ לעקור מן השורש את כל סמלי הפולחן, לשבור ולנתץ את הפסלים ואת אביזריהם - מסכת עבודה זרה מתארת מציאות שבה חיים היהודים על יד שכניהם עובדי העבודה-זרה, מקיימים איתם סדרי חיים נורמטיביים ואף מעורבים בנעשה במרחב הלא יהודי; אם נביאי ישראל התריעו בעוצמה רבה כנגד עובדי הבעלים, המולך, העשתרות והאשרה, כנגד המקריבים על הגגות לצבא השמים - מסכת עבודה זרה עוסקת בעיקר בשאלת הגדרת הגבולות שבין אינטראקציה לבין הפרדה, בין הכרה ביסוד האנושיות המשותפת לבין הכרה ב"זרות" הפוגעת ביסוד האמונה בא-להי ישראל.

מה פשר השינוי הדרמטי בקביעת היחס שבין היהודים לגויים שסביבם? דומה שיש לייחס את ההבדל העצום שבין המקרא לבין המשנה והגמרא לשני תהליכים שונים. ראשית, המציאות ההיסטורית השתנתה מקצה אל קצה – לא מדובר על עם הנכנס לארצו ו"תרועת מלך בו", השואף להקים שלטון משלו, אלא בעם הנכבש ונדרס על ידי המכונה הרומאית. האסטרטגיה הלאומית איננה מתמקדת בבניין העצמאות בנחלת אבות אלא בהישרדות – פיזית ורוחנית – תחת ידה התקיפה – פיזית ורוחנית – של תרבות זרה.

שנית, השורש הגס שבנפשותיהם של עובדי העבודה-זרה שבתקופת המקרא הולך ומתעדן. חכמי ישראל התווכחו בנושא הערכת הישגיהם של הרומאים בקידום הציביליזציה בתחומי התחבורה והמסחר הבינלאומי ובתחומי הבריאות, והיו מביניהם ששיבחו אותם על כך (שבת לג). רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, למד בחברותא עם אנטונינוס, מאצילי רומא (סנהדרין צא), וכמה דורות לאחר מכן חכמים דנו, לעתים מתוך איבה גלויה ולעתים מתוך וכחנות של כבוד, עם המינים, הנוצרים הקדומים, על משמעותם של פסוקי המקרא.

על רקע זה מסכת עבודה זרה איננה פרק נוסף בתיעוד חומרתה של עבודה זרה, אלא שער להבנת הקיום היהודי בגלות - קיום מורכב ומיוסר המתאפיין, מחד, בסלידה מן התרבות "הזרה" ובהשפלות ובסכנות רבות, אך מאידך מכיר בבסיס אנושי משותף ומעוניין לעתים לקיים שיח מחכים ומעשיר עם התרבות הזרה.


מחיצות בחיי המסחר

דיאלקטיקה זו נחשפת כבר במשניות הראשונות ובסוגיות הראשונות בגמרא. כאשר המסך עולה על המסכת אנו רואים שוק ססגוני. אנו נמצאים כמה ימים לפני חג חשוב של השכנים הגויים, כאשר במרכזו של היריד המעוטר בכל טוב עומד פסל של האליל המקומי, של אחד האלים החשובים בפנתיאון הרומי או של הקיסר עצמו. אין ספק שאווירת החג הפגאני משכה את דמיון היהודי והיוותה עבור הסוחרים היהודים פיתיון לזכות ברווחים קלים (זכורני כיצד לאחר שעליתי ארצה ספרתי את השנים עד שהצלחתי שלא לשים לב לבואם של ימי סוף חודש דצמבר. למרות שגדלתי בבית שומר מצוות למהדרין וחונכתי במיטב החינוך בקהילה אורתודוקסית, הייתי מוקסם מהאווירה של חג המולד, מהשירים, מהעוצמה התרבותית שמסביב ומהשלג, שעבור ילד היווה עדות קוסמית לממשותו של חג המולד).

המשנה הראשונה דנה ביצירת מחיצה בין אווירת החג לבין הסוחרים היהודים הנמשכים אליו. "לפני אידיהן (רמז לקונפליקט הסמוי – הלשון "איד" על פי הגמרא מבוססת על הפסוק "כי קרוב יום אידם") של גויים שלושה ימים – אסור לשאת ולתת עימהם, להשאילן ולשאול מהן, להלוותן וללוות אותן, לפורען ולפרוע מהן. רבי יהודה אומר: נפרעין מהן, מפני שמיצר הוא לו. אמרו לו: אף על פי שמיצר הוא עכשיו, שמח הוא לאחר זמן".

אין לחשוש שהיהודים ייסחבו פנימה ויכירו באליל או ישתתפו בפולחן כפי שהיינו מצפים מהתייחסותו של נביא למציאות זו. מהמשנה אף משתמע שבימים רגילים אין כל בעיה שהיהודים ייקחו חלק פעיל בשוק. משנה זו מהווה סממן לעיקר העיסוק של המסכת - התמקדות במרקם הכלכלי-חברתי שבין היהודים והגויים, כאשר נקודת הפתיחה של המסכת קובעת שורש מכונן בדיון: השבתת כל פעילות מסחרית עם הסביבה החוגגת הינה מנוף להפרדת קהילת הברית מקהילת האלילות.

מגמה זו, השונה כל כך מאווירת המקרא, מקבלת יתר תוקף בדברי חלק ממפרשי התלמוד. בעלי התוספות (חכמי ימי הביניים באשכנז ובצרפת) מקשים על הנאמר במשנה: "על מה סמכו העולם לשאת ולתת ביום איד הגויים עימהם?". רבי מנחם המאירי מפרובנס עונה בפירושו שההלכות שנקבעו בה מתייחסות לתרבות הפגאנית שהייתה מוכרת בתקופת המשנה, ולעומת זאת האומות והדתות בימי הביניים שואפות לקיים נורמות של חברה מוסרית ומתוקנת, ועל כן יש להתייחס אליהן בצורה שונה.


איסור מקדים

עמדנו מספר פעמים בעבר על כך ששפת ההלכה משמשת את הגמרא ככלי בעל תוקף רב כדי לחדד מושגי תודעה תורניים שורשיים. גם בפתיחת מסכתנו מתבררת מהותה של קביעת המשנה דרך בירור הלכתי חד המתפתח בשלושה שלבים:

- האם בביטוי "לפני אידיהן... שלושה ימים" מתכוונת המשנה לאסור מסחר אך ורק במשך שלושה ימים, כאשר יום האיד נכלל בהם, או במשך ארבעה ימים? שאלה זו נראית על פניה כבירור לשוני שלו השלכה רק במישור המעשי, אך היא חושפת מעט משורשי הדיון.

ברור מאליו שאין ליהודי להתעסק עם שכניו הפגאניים ביום האיד עצמו, שבו הם הולכים למקדש לעבוד את אלוהיהם ולהקריב שם את קרבנותיהם. הדבר ייחשב כהשתתפות ממשית בפולחן האסור בגדר איסורי התורה. אם כן, בבירור לשוני זה מעמידה הגמרא את התהום שבין העיסוק העיקרי של המקרא בתחום העבודה הזרה לבין הנושאים שמעסיקים את התלמוד. כלומר, הגמרא מעוניינת להוכיח שאין כל קשר בין האיסור על השתתפות מסחרית בשוק האלילי במשך שלושת הימים שלפני החג, איסור שחכמים עיצבו אותו, לבין האיסור על השתתפות ביום האיד עצמו, המהווה איסור תורה של מגע ממשי עם האלילות.

- אם סוחר יהודי עבר על האיסור שבמשנה, האם חפץ שרכש מן הגוי יהיה אסור בהנאה? בשאלה זו טמון רובד נוסף בבירור העקרוני של דברי המשנה, ונחלקו בה רבי יוחנן וריש לקיש. הגמרא מעלה את האפשרות כי החפץ שנרכש אסור בהנאה (כדעת רבי יוחנן) רק אם הוא נחשב כאביזר של הפולחן עצמו. אך אפשרות זו נראית מופרכת, שהרי כבר קבעה הגמרא בשלב הקודם של הבירור שאיסור המסחר שלושה ימים לפני האיד איננו קשור לאיסור ההשתתפות בפולחן, הקיים רק ביום האיד עצמו! ריש לקיש המתיר שימוש בחפץ הנרכש מבין שדברי המשנה הם גזירת חכמים המיועדת להרחיק את הקהילה היהודית מלהיות מעורה באווירת החג, ועל כן אין החפצים שנרכשו אסורים בהנאה.

- הבסיס למחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש, ובעיקר ההסבר לשיטת רבי יוחנן, חושפים את שורשה של המשנה. מה עומד בבסיס גזירת החכמים שבמשנה? למה המשנה מבקשת להשבית באופן גורף כל פעילות מסחרית, כאשר בבירור אין בה איסור עבודה זרה מן התורה? וכיצד משמש איסור זה פתיחה מתאימה למסכת?

הגמרא (דף ו) מציעה שתי דרכים להסביר את המשנה: "איבעיא להו: משום הרווחה, או דילמא משום 'ולפני עיוור לא תתן מכשול'?"

המציאות של תרבות גויית ותרבות יהודית זו לצד זו הייתה של התגוששות ומתח אשר תמיד היו קיימים מתחת לפני השטח, אך לפעמים התגלו. בביטוי "הרווחה" הכוונה היא להרגשת הגוי הנפגש עם סוחר יהודי בשוק המוקדש לחגו, וחש התנשאות וניצחון, אישור לכך שלא רק היהודים נמצאים תחת ידו אלא שיהדותם וא-להיהם כנועים תחת תרבותו ואלוהיו.

במצב שכזה ישנו איסור תורה של השתתפות בעבודה זרה. למרות שהיהודי איננו מאמין באליל ולא משתתף בפולחן, כיוון שעובד העבודה הזרה זוכה בהנאה וברווח מביצוע עסקה עִמו, ומביע את תודתו לאלוהיו בשעת הפולחן, נמצא שהשתתפותו של היהודי בחגיגת השוק מחזקת את אמונתו האלילית של הגוי. בכך, על פי רש"י, עובר היהודי על האיסור "ושם אלוהים אחרים לא תזכירו, לא יישמע על פיך". ממילא, חפץ הנרכש בשוק בימים אלו (לפי רבי יוחנן) יהיה אסור בהנאה כאביזר של עבודה זרה.

לעומת זאת, השיטה המסבירה את המשנה על בסיס האיסור של "לפני עיוור לא תיתן מכשול" רואה את עצם השכנות של קהילה יהודית לצד קהילת עובדי אלילים כבסיס לשותפות ערכית. על פי התורה גם על התרבות האנושית הכללית מוטל איסור לעבוד עבודה זרה, ולכן איסור "לפני עיוור" תקף גם במסגרת זו. על רקע זה, השתתפות היהודי בפעילות כלכלית שמטרתה הידורו של חג אלילי מחזקת את הקיום של תרבות אנושית קלוקלת, כאשר על היהודי מוטלת חובה לקיים שותפות רוחנית לתיקון התרבות האנושית.


באחריות הממשל

לא נוכל לפטור עצמנו בלא להזכיר את פתיחתו של התלמוד הירושלמי למסכת. בסוגיית הירושלמי מתקיים רצף מושגי בין חכמי התלמוד למקרא על אף שגם רצף זה איננו מתקשר לאיסורי עבודה זרה הבסיסיים. בסיס הדיון שם הוא הכישלון של רבים ממלכי ישראל בעניין זה, כאשר מסיבות של חיזוק המעמד הכלכלי והפוליטי שלהם ושל מלכותם כרתו בריתות עם מלכויות זרות.

בדרך כלל ברית שכזאת חייבה גם קבלה של האל הזר בתור ה"דת הרשמית" של המלכות. בכך קבע הירושלמי שבעיית הפולחן הזר בישראל הינה באחריותם של האצולה ושל המעמד הגבוה בעם, אלה שעל בסיס אינטרס אישי מביאים לקלקול הברית עם ה'. לעומתם, בכל הנוגע לשכבות האוכלוסייה הנמוכות יותר, הירושלמי מקל במצבים רבים ומתיר להן לקיים קשרים כלכליים וחברתיים, בתנאים מסוימים אפילו בימי שוק ה"איד". בהעדר כל אינטרס כלכלי ופוליטי, אין לחשוש שקשרים אלו יובילו לחדירת התרבות הזרה.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר