מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

מהו הזמן הסביר לפנות חנות שמושכרת למאפיה

הרב צבי שפיץ

בבא מציעא קיא ע"ב

שאלה:
אדם שכר חנות גדולה במקום מרכזי בעיר עבור מאפיה למשך חמש שנים. לאחר תום חמש השנים, הסכימו המשכיר והשוכר ביניהם להמשיך את השכירות באותם התנאים ולא קבעו ביניהם זמן לסיומה. והנה כעבור שנתיים הודיע המשכיר לשוכר, שהוא מעוניין להעלות את דמי השכירות בחמישים אחוז החל מהחודש הקרוב, ואם השוכר אינו מעוניין לשלם לו את התוספת, עליו לעזוב מיד את המקום השכור.
השוכר טוען: א – ייקח לו עוד כשנה עד שימצא מקום חליפי באותו אזור, ולכן הוא מעוניין להמשיך את השכירות עוד שנה, באותם התנאים ששכר עד כה.
ב – ישנם אנשים ומוסדות שקונים אצלו בקביעות ומקבלים את המאפים באשראי, וייקח לו זמן רב עד שיצליח לגבות מהם את הכסף שחייבים לו.
ג – הוא רוצה התחייבות מהמשכיר, שבמשך השנה הראשונה לאחר שיעזוב את החנות, לא ישכירו למאפיה אחרת אלא לחנות המתעסקת בדברים אחרים, כדי שהלקוחות הרבים שרגילים לקנות אצלו, ורגילים להגיע למקום זה, לא יעזבו אותו ויקנו מעתה אצל המתחרה שלו.
אולם המשכיר משיב לו: א – מכיוון שלא קבעו זמן מתי תגמר השכירות, לכן הוא יכול לפנותו מידית.
ב – הוא אינו רוצה להיות מוגבל למי להשכיר את חנותו.
מי צודק?

תשובה:
א. אם היה תאריך שבו תקופת השכירות שביניהם מסתיימת – נתון זה מחייב את שני הצדדים לקיימו ככתבו וכלשונו. ובמקרה כזה כל אחד מהצדדים יכול היה לסיים את השכירות בתאריך שסוכם מראש ובלי התראה נוספת, אא”כ הותנה אחרת בחוזה.
ב. אם אין תאריך מוסכם לסיום השכירות או באופן ששני הצדדים הסכימו להאריך את תקופת השכירות מעבר לזמן שכתוב בחוזה, ולא סיכמו עד מתי, וכעת אחד מהצדדים רוצה להפסיק את השכירות, במקרה זה עליו להודיע לצד שכנגדו זמן סביר לפני תום תקופת השכירות.
והנה ביחס להגדרת המושג “זמן סביר”, ישנו הבדל מהותי בין אם השכירות הינה דירה לצורך מגורים, לבין אם שוכרים חנות לצורך עסקים. כמו כן תלוי הדבר באיזה עיר נמצאת השכירות, ובאיזה עונה בשנה רוצים להפסיק את השכירות. ולכן יש לדון בכל מקרה לגופו.
ג. לגבי נידון השאלה, ברוב המקרים בזמן הזה, מספיקה הודעה מראש של כל אחד מהצדדים, כשלושה חודשים לפני הרצון להפסיק את השכירות. אולם נדגיש, שישנם מקרים ומקומות שבהם הכלל הזה לא תקף, ויש לדון בכל אחד מהם לגופו.1
ד. בנידון השאלה, רשאי המשכיר להשכיר את חנותו אפילו למאפיה אחרת מיד לאחר עזיבת השוכר הראשון. ועל בעל המאפיה השנייה לתלות עם כניסתו, שלט גדול עם השם החדש של מאפייתו.
כמו כן, אם השוכר השני נשאל ע”י הקונים, האם זוהי אותה מאפיה? עליו להשיב שזאת מאפיה אחרת, ואסור לו לומר שרק הוחלפו הבעלים.2
ה. מקובל שהמשכיר מאפשר לשוכר הראשון לשים שלט במקום בולט מחוץ לחנות, שבו ירשום להיכן עברה המאפיה הראשונה.

מקורות:
1. המקור לנידון של שכירות בתים וחנויות וכיו”ב, מבואר במשנה ובגמ’ ב”מ (קיא:), ובשו”ע חו”מ (סי’ שיב, א – י). ונגדיר בקצרה את עיקרי ההלכות הנוגעים לשאלותינו כדלהלן:
א – זכויות המשכיר והשוכר הינן שוות ביחס להתראה מראש על הפסקת השכירות, אא"כ הותנה אחרת בהסכם השכירות שביניהם.
ב – כאשר אין תאריך מוסכם לסיום השכירות, ואחד הצדדים רוצה לסיים את השכירות, עליו להודיע לצד השני תקופת זמן סבירה כדי שההוא יוכל להתארגן כראוי, וכפי המקובל באותו מקום ובאותה עונה. כלומר, השוכר צריך זמן סביר כדי שיוכל למצוא דירה או חנות חליפית. והמשכיר צריך זמן סביר כדי למצוא שוכר אחר עבור הנכס שמתפנה.
לפיכך ישנו הבדל בזמן שצריך להודיע מראש, בין אם מחפשים שוכר בתקופה שלא מקובל לשכור בה, שאז צריך להודיע מראש זמן רב יותר, לבין אם פינוי המושכר נעשה בזמן שניתן לשכור במהרה מקום אחר, ועיין שם פרטים נוספים בנידון. והנה במקרים רבים המציאות שהייתה קיימת בימי חז"ל, שונה מהמציאות שקיימת בזמן הזה. לכן צריך לדון בכל נושא השכירות לפי מה שנהוג בזמן הזה בכל מקום ובכל עונה, וכפי המקובל במקום שבו מתבצעת השכירות.
ג – בימי חז"ל, מכיוון שבעלי החנויות היו מוכרים סחורה באשראי לאנשים שאינם גרים באותו מקום, תמורת משכון או על סמך אמון שיפרעו את חובם במשך שנה, שזוהי תקופה סבירה שהקונים יעברו שנית באותו מקום, המשכיר חנות צריך היה להודיע לשוכר שנה לפני שמפנה אותו, כדי שיצליח לקבל את פירעון חובותיו מהלקוחות שאינו יודע היכן הם גרים.
משא"כ בזמן הזה, שבעלי החנויות מוכרים באשראי רק למי שמכירים אותו, ויודעים היכן הוא גר ויש להם מס’ הטלפון שלו וכו’. כך שברוב המקרים הם יכולים לגבות את חובם בתוך כשלושה חודשים. ואפילו אם יעזבו את השכירות, הם עדיין יכולים לפנות אליהם, מכיוון שיודעים היכן הם נמצאים. לפיכך ברוב המקרים מספיקה התראה של שלושה חדשים מראש.
2. נידון השאלה מבואר בגמ’ ב"ב (כא:) ובתוס’ שם, וכן בגמ’ קידושין (נט.), בשו"ע חו"מ (סי’ קנה, ה) וע"ש ברמ"א. (וכן בסי’ רכח, יח). ונבאר בקצרה בלבד, שבזמן הזה מותר לפתוח חנות במקום מרכזי בעיר ליד חנות שמוכרת את אותם המוצרים, למרות שהחנות הראשונה קיימת שם זמן רב. היתר זה קיים, אפילו אם סביר שחלק מהקונים שקנו בעבר בחנות הראשונה יקנו כעת אצל החנות החדשה. אולם אסור לבעל החנות השנייה או לשלוחיו לדבר עם הלקוחות של החנות הראשונה שיעברו לקנות אצלו, ורק אם באו מעצמם לקנות אצלו רשאי למכור להם. וכן מותר לבעל החנות השנייה לעשות פרסומת לחנותו ולטיב מוצריו וכדומה, אע"פ שהדבר יכול לגרום שיעברו אליו הלקוחות.
לאור האמור, ודאי שאין שום מניעה למשכיר בנידון השאלה להשכיר את חנותו למאפיה אחרת. אולם מכיוון שאסור לבעל המאפיה החדשה לשכנע בדיבורו וכדו’ את לקוחותיו של המאפיה הראשונה שיקנו מעתה אצלו, לפיכך צריך השני לשים שלט עם שם אחר למאפייתו במקום בולט. וכל שכן שאסור לו להטעותם במידע שאינו נכון, כגון שמדובר באותה מאפיה ורק השתנו בעליה וכדומה.