למי אסור לפטר עובד?
הרב דב קדרון
בבא מציעא קג ע"ב
במקומות שונים היו נוהגים הסכמים שונים בין בעלי השדות לבין האריסים. רב יוסף אומר שבבבל המנהג הוא שבעל השדה לא נותן תבן לאריסים, וכוונתו היא שגם אם נראה אדם שכן נותן לאריס תבן, אין ללמוד מכך שזה המנהג, כי אותו אדם נוהג בעין יפה, לפנים משורת הדין, אבל אין לחייב אחרים על סמך הנהגתו.
בעל הספר אזני יהושע (דרוש כב) כותב שזהו כלל בכל מקום שאין ללמוד מהנהגתו של אדם וותרן, ובמקומות רבים ראינו בתלמוד שאין להביא הוכחה מהנהגה של לפנים משורת הדין.
אולם לגבי האדם עצמו – הנהגתו מחייבת. כך פסק הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק א סימן עה) בדבר בעל בית חרשת שצריך תמיד פועלים וכן מי שצריך עוזר ומשרת תמיד בחנותו ובביתו, ושכר פועל ומשרת בסתם בלי לסכם אתו לכמה זמן, ונשאלה השאלה האם המעסיק יכול לפטר את העובד בכל עת שירצה, או שמא נחשב הדבר כאילו יש הסכם ביניהם שהוא חייב להעסיק אותו ללא הגבלה כל זמן שיש לו צורך בעובד.
בעניין זה הוכיח הגר"מ פיינשטיין מדברי רב יוסף שהנהגה של אדם בעין יפה אינה מחייבת אנשים אחרים, אבל את אותו אדם הנהגתו כן מחייבת, לכן אם ידוע שמנהג אותו מעסיק לא לפטר עובדים בלי סיבה אזי הוא חייב להמשיך להעסיק אותו כפי מנהגו, וכל שכן אם זהו מנהג בית החרושת או מנהג המקום.
