אבד המשכון אבדו מעותיו
שבועות מג ע"ב
"אמר שמואל: האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי לחבריה ומשכן ליה קתא דמגלא, אבד קתא דמגלא - אבד אלפא זוזי...
אבל קתא ונסכא...
המלוה אלף זוז בשטר והניח משכון בידו, דברי הכל - אבד המשכון אבדו מעותיו".
צריך ביאור מהי הסברה לדעה זו. וכי מן הצדק שאם אבד מגל ששוויו מעה, יפסיד המלוה אלף זוז? מה גם שהמלוה בסך הכל עשה חסד עם יהודי נזקק! ואפילו הלוהו בשטר ובטוח הוא שלא יכחישוהו, כל דרישתו למשכון היתה כי הוא ידע שיתכן שללווה לא יהיה מה להשיב, ולפחות יהיה בטוח שישאר בידו ערך המשכון. ולמה יפסיד עתה את כל הלואתו? וכי על דעת זה הלוה? והלא "עבד לוה לאיש מלוה" ומן הסתם הסכים הלוה לתנאי המלוה!
עוד צריך ביאור, מהדיון על קתא ונסכא יש לדייק שבמשכון של פיקדון מעות כלשהן - לכולי עלמא לא אומרים אבד משכון אבדה הלואה. למה? ומה טעם מאן דאמר שדין נסכא כדין מעות?
אלא שכנגד טענת המלוה קיימת טענת הלווה.
וטוען הלוה, אמנם בענין ההלואה "עבד לוה לאיש מלוה", אבל בענין המשכון, הרי לא הסכמתי למכור אותו כאחת הסחורות. וגם אם היו רוצים לקנותו בכל הון לא הייתי מסכים. ולא היה בכוונתי שתהיה אפשרות למלוה לקנות את המשכון על ידי העלמתו. והוא הדין אם יוכיח שהמשכון אבד באונס. כל מה שהסכמתי היה לסכן את משכוני כנגד כל סכום ההלואה.
ושמואל לשיטתו (בבא קמא דף מו ע"ב ובבא בתרא דף צב ע"ב) דאין הולכין בממון אחר הרוב. לכן גם אם רוב אנשים היו מוכנים למכור משכון זה במחירו הרגיל, זכאי הלוה לטעון שהוא אינו מהרוב, לכן הוא לא הסכים לכך מלכתחילה. והמוציא מחבירו עליו הראיה.
מעתה מבואר שבמעות אינו יכול לטעון כך. כי קצבת מחירם ידועה. לכן הדין הוא שלצורך חלוקת מעות אין צורך בשומת בית דין. והמחלוקת היא האם דין נסכא כדין מעות, ומחירו קצוב על פי משקלו, או שדינו כשאר חפצים.
הקשה בני אלידע שעדיין קשה, הרי אם המזיק את המשכון אינו חייב יותר מדמיו, אם כן לו יהיה המלוה כמזיק בידים, יתחייב ככל מזיק בדמי המשכון, וחוב ההלואה במקומו יעמוד!
וי"ל שלא מבעיא לרבי יצחק שבעל חוב קונה משכון, וכאן 'קנאו' תמורת כל ההלואה. אלא אפילו לסוגיית המשך הגמרא דלא כרבי יצחק, המלוה נחשב לשומר החייב בשמירת המשכון, וכאילו התנו שאם יאבד המשכון יתחייב בסכום החוב.
