גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תכב מדור "עלי הדף"
מסכת בבא מציעא
דף צו ע"ב
השואל ספר ונתקלקל תוך כדי לימודו - האם פטור מדין "מתה מחמת מלאכה"?
הן ידוע לכל בר בי רב, שהגם ששואל חייב באונסים, כמו ששנינו במשנה (צג.), מכל מקום ישנם שני אופנים שגם השואל פטור, והם: "שאלה בבעלים" ו"מתה מחמת מלאכה". והנה, דין שאלה בבעלים מפורש בתורה (ראה שמות כב, יג-יד), אבל הדין של "מתה מחמת מלאכה" לא נאמר בתורה, ובזה מצינו בגמרא במכילתין (צו:): "איבעיא להו, כחש בשר מחמת מלאכה מאי, אמר ליה ההוא מרבנן ורב חלקיה בריה דרב אויא שמיה מכלל דכי מתה מחמת מלאכה מחייב, נימא לאו לאוקמא בכילתא שאילתה, אלא אמר רבא, לא מיבעיא כחש בשר מחמת מלאכה דפטור, אלא אפילו מתה מחמת מלאכה נמי פטור, דאמר ליה לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". דברי הגמרא הללו הם שורש הדין ש"מתה מחמת מלאכה" פטור, וטעם הדבר הוא, משום שהשואל אומר לבעל הבית: "לאו לאוקמא בכילתא שאילתה", כלומר, לא שאלתי את בהמתך על דעת להחזיקה תחת הוילון, אלא, לעשות מלאכה שאלתיה ממך, ואם מתה מחמת המלאכה איני אשם בדבר.
ונתקשו הראשונים בטעם הדבר, כי אכן טעם זה מועיל שלא יחשב כפשיעה, שהרי ברשות עשה המלאכה, אולם, השואל חייב גם באונסים, ואפילו אם מתה מאליה, ולמה אם כן לא יתחייב בכך. וז"ל הרמב"ן: "והא דאמרינן ב'מתה מחמת מלאכה' 'לאו לאוקומה בכילתא שאילתה', קשיא לי, וכי מגרע גרע, כיון דכי מתה מחמת עצמה חייב, אע"ג דמלאך המות הוא דקטלה... כי מתה מחמת מלאכה דשואל דמכל מקום איהו גרם לה היכי מפטר, בשלמא למפטר בה שאר שומרין, בהך טענה ד'לאו לאוקמה בכילתא שאילתה' טענה מעלייתא היא לומר דלאו פשיעה דידהו היא, אלא שואל מי יכלת למימר בה טפי מאונס. ויש לומר, דשואל ודאי חייב באונסין, אבל לא בפשיעה דמשאיל, וכאן משאיל פשע בה, שהשאילה למלאכה, והיא אינה יכולה לסבול אותה, וכגון שמתה מחמת אובצנא דמלאכה".
וביתר ביאור מובא בריטב"א: "ותירץ רבינו הגדול הרמב"ן, דשואל קביל עליה אחריות כל אונסין דלא אתו מחמת פשיעה דמשאיל, אבל לא מאי דאתי מחמת פשיעה דמשאיל, והכא משאיל פשע בה, דמידע ידע דלמלאכה בעי לה, ולאו לאוקמה בכילתא, והוה ליה לעיוני אם היא בת מלאכה אם לאו, וכיון דלא עיין ואושלה איהו דאפסיד אנפשיה", והיינו, כי הגם ששואל חייב באונסין, אכן, כל מה שיקרה מחמת פשיעת המשאיל אין לנו לחייב את השואל כלל.
ביאור אחר מצינו בחידושי הרשב"א, וז"ל: "נראה לי, דהיינו עיקר טעמיה דרבא, דודאי מאן דמשאיל פרה לחבירו למלאכה מידע ידע דעבידא לאכחושי בבשרא, דלאו לאוקמה בכילתא שאלה, ואפילו הכי לא שׁם ליה מעיקרא בכחשא, וכיון דלאו בכחש קפיד אף במתה מחמת מלאכה נמי לא קפיד, דמה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא", והיינו, כי אחרי שהמשאיל ידע שיכחש או שימות מחמת המלאכה, היה לו לשׁום ולהתנות מתחילה שיתחייב אם יכחוש או ימות מחמת המלאכה, וממה שלא התנה כן - מוכח שויתר על תשלומי ההכחשה והמיתה הנובעות מחמת המלאכה, ומחמת סברא זו פטורים במתה מחמת מלאכה (ע"ע חי' הר"ן ונמוקי יוסף בסוגיין).
ה'מחנה אפרים' (הל' שאלה ופקדון סי' ד) מביא דברי הראשונים הנזכרים, וכותב: "ולענ"ד היה נראה לי טעם אחר בפיטור מתה מחמת מלאכה, משום דסתם שואל כלי או בהמה למלאכה, הראויה למלאכה קא שאיל, והלכך כשמתה מחמת מלאכה או נכחשה הבהמה מחמת מלאכה כחש דלא הדרא, איגלאי מלתא דבהמה זו לא היתה ראויה למלאכה, והוי שאלה בטעות, דאי הוה ידע בה השואל שלא היתה ראויה למלאכה לא היה שואל אותה", והיינו, כי אחרי המיתה או הכחש התברר הדבר, שבהמה זו לא היתה ראויה למלאכה שעבורהּ השאילהּ, ונמצא שהיתה שאלה בטעות, וממילא שוב לא מתחייב השואל באונסים, כי כל חיובי אונסים היו בטעות.
ישנם נפק"מ רברבי בדיני מתה מחמת מלאכה במחלוקת זו, ונביא מה שהעלה בזה בספר 'מחנה אפרים' (שם): "מי ששאל ספר כדי ללמוד בו, ונתקלקל הספר מחמת מה שלמד, אי חייב השואל, או נימא דפטור, מכיון דנתקלקל מחמת מלאכה, ושואל פטור במתה מחמת מלאכה או בנכחשה מחמת מלאכה", וכתב שתלוי בהנ"ל, כי לפי סברת הרמב"ן לא שייך לפטור באופן כזה משום מתה מחמת מלאכה, כי רק במיתת הבהמה מחמת המלאכה שייך פשיעת המשאיל, שהרי המלאכה סובבה וגרמה המיתה, והיה לו המשאיל לעיין בבהמתו האם ראויה היא למלאכה זו, ולא היה לו להשאילה, אכן, קלקול הספר על ידי הלימוד, אין זה מחמת מצבו של הספר, אלא מחמת הלומד שלמד בתוכו באופן כזה שנקרע ונתקלקל, והיה שייך שילמוד בלי שיקרע, ובכן אין כאן פשיעה מצד המשאיל, ושפיר יתחייב השואל. אכן לסברת הרשב"א (המחנ"א מביאה בשם הנמוק"י), שאחרי שהיה יודע שיתכן שיתקלקל מחמת המלאכה היה לו להתנות על כך, ומדלא התנה הוכחה היא שויתר על זה, סברא זו שייכת גם בלימוד בתוך הספר, כי דבר מצוי הוא שעל ידי הלימוד וההשתמשות יתקלקל הספר, ובכן היה לו להתנות, ומדלא התנה המשאיל וויתר על כך, ולאור כן יהיה פטור השואל כשיקרע או יתקלקל הספר.
וכתב המחנ"א שלפי סברתו לא יפטר בספר שאול שנתקלקל על ידי הלימוד, כי הקלקול אינו הוכחה על הספר שלא היה ראוי לשימושו, כי הקלקול לא נסתובב מחמת מצב הספר – שלא היה ראוי ללמוד בו, אלא נגרם מחמת אופן השתמשות השואל. ולפי זה אין כאן שאלה בטעות, ושפיר ראוי להיות השואל חייב לשלם על קלקול הספר.
ונודע בשערים מה שמובא בספר 'תולדות אדם' תולדות הגאון רבי זלמן מווילנא זצ"ל (אחיו של הגר"ח מוולאזין זצ"ל): "סיפר לי ר' בער אחי הגאון החסיד נר"ו, פעם אחת בא אליו ר' זלמן, ויאמר לו: שאלה אחת קטנה אנכי שואל מעמך, השאילני נא ספר 'תנא דבי אליהו'. ויען אותו ר' בער, אם קטנה היא בעיניך גדולה היא אלי, כי הספר הזה יקר וחביב עלי, וירא אני פן יקראנו אסון. ובכל זאת לא יכול להשיב את פני ר' זלמן ריקם, ויתן הספר אל ידו. והוא בלכתו מעם פניו עם הספר החל ללמוד בשקידה נפלאה, עד שבימים אחדים נבלו עלי הספר מרוב משוש הידים. ויהי כאשר כלה מלאכתו ויבא הספר ויתן על יד בעליו, וירא והנה הספר נתקלקל, ויחר לו, וידבר עם ר' זלמן קשות, והוא ענה ואמר לו בצח שפתיו, לא ידעתי למה חרה לך ולמה נפלו פניך, הלא תלמוד ערוך הוא... 'אמר רבא לא מיבעיא כחש בשר כו' דאמר ליה לאו לאוקמיה בכילתה שאילתה', עד כאן. וגם אני לא שאלתי אותו הספר לעמוד על הקיר, כי אם לעשות מלאכתי שאלתי אותו, והוא מחמת מלאכה נתקלקל לי" (עי' שו"ת 'שואל ומשיב' תליתאה ח"ב סי' קעה; שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' שלא). ולכאורה הדברים כנים רק לפי שיטת הרשב"א והנמוק"י, אולם, לשיטת הרמב"ן והמחנ"א, לא היה יכול לפטור את עצמו בזה, וכנ"ל.
