"שאלה בבעלים" בנשמת האדם
הרב דב קדרון
בבא מציעא צה ע"א
נאמר בתורה בדיני שואל (שמות כב, יד): "אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם", כלומר: אם בשעת התחלת השאלה, הבעלים, כלומר המשאיל, היה עם השואל במלאכתו, אז השואל פטור מלשלם אם קרה משהו לחפץ השאול, ולומדים בגמרא שהפטור הזה מתייחס לכל השומרים.
השפת אמת (תרל"ה, מובא באמרי אמת משפטים תרצו) אמר שמפרשת השומרים אפשר ללמוד דרכים לעבודת הבורא, כי מה שנאמר (שמות כב,ו): "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים", הוא משל לכך שהקדוש ברוך הוא נתן לאדם כלים, דהיינו הנשמה, וכל אדם צריך לחיות באופן של "שאלה בבעלים", ואז הוא פטור מלשלם על נזק שנגרם לנשמתו. הקב"ה נותן לאדם נשמה שהיא כמו כלי יקר וטהור, כמו שאמרו חז"ל (נדה ל,ב) שמודיעים לאדם לפני לידתו: "שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני נוטלה ממך" (והכוונה היא שאם אדם לא שומר על נשמתו בטהרה אז ניטל ממנו הסיוע השמיימי שיש לכל מי שבא להיטהר), אבל כאשר אדם חי באופן של "שאלה בבעלים", אז הוא פטור אפילו על פשיעה ואף על פי שקלקל, כי כל זמן שהוא דבוק בהקב"ה ואוחז עצמו בה', אז אפילו כשנופל הקדוש ברוך הוא מסייעו להתחזק ולשוב.
והדרך לעשות זאת היא כמו שכתוב (דברים ו,ז): "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", וכתוב בזוה"ק (ח"ג רסט א) ש"ודברת" הוא מלשון הנהגה, להנהיג כל המעשים על פי התורה. הוא מוסיף בשם סבו שהמילה שק"ל הוא ראשי תבות: "שבתך קומך לכתך", וכתוב (ויקרא כז כה): "וכל ערכך יהיה בשקל הקודש", דהיינו להיות תמיד בגדר שאלה בבעלים שיהיה בעליו עמו.
