גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תיט מדור "עלי הדף"
מסכת בבא מציעא
דף צ ע"א
בדין אמירה לעכו"ם שבות בשעת היתר
איבעיא להו, מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה, מי אמרינן, כי אמרינן אמירה לנכרי שבות הני מילי לענין שבת דאיסור סקילה, אבל חסימה דאיסור לאו לא, או דלמא לא שנא (צ.).
דנו הראשונים בדין "אמירה לעכו"ם שבות", אם נאמר גם באמירה בשעת היתר, כגון אמירה בערב שבת שיעשנו בשבת, שהרי כאן בסוגיא האמירה היתה בשעת היתר, קודם דישה, ושקלו וטרו האם אסור מדין "אמירה לעכו"ם שבות", ומשמע שגם קודם זמן האיסור אסור לומר לעכו"ם שיעשה האיסור כשיגיע זמן האיסור, וז"ל הריטב"א: "ומכאן אמרו בתוס' בשם ר' סעדיה גאון, דאמירה לגוי שבות דלגבי שבת אפילו כשאמר לו מערב שבת שהוא שעת התירא, דהכא קודם דישה אמר ליה שהיא שעת התירא, וכן בדין דהא אפילו בלא אמירה כלל, כל שעושה הגוי מעצמו לצורך ישראל אסור בין בשבת בין ביו"ט כדאיתא בכמה דוכתי" (וכ"ה בחי' הריטב"א עמ"ס שבת יט. ד"ה וכולה, וכ"כ הרמב"ם בהל' שבת פ"ו ה"א).
נידון זה מובא גם ברא"ש בפירקין (סי' ו) "מכאן פסק רב סעדיה גאון ז"ל, דאסור לאדם שיאמר לנכרי ער"ש הילך מעות וקנה בשבת כך וכך, דהא קחזינן הכא, דאע"ג דאינו דש מיד כי אם אחר החסימה, היה אסור - אם היה איסור סקילה. ונראה לי, דאין ראייה מכאן, דהכא אמירה היה בשעת איסור המעשה, הלכך אע"ג דהמעשה הוא אחר האמירה אסור", וכן כתב הר"ן בסוגיין: "ושמעינן מהכא, שאפילו לומר לגוי בחול שיעשה מלאכה בשבת אסור משום אמירה לגוי, דומיא דחסום פרתי ודוש בה שאומר לו כן קודם דישה, כ"כ בחדושי הרשב"א ז"ל, ואין ראיה זו מכרעת בעיני, דשאני הכא שהוא אומר לו כן בזמן שהוא אסור לדוש בחסימה, אבל בחול שלא חל עדיין איסור מלאכת שבת ליכא למילף מהכא". ומבואר, דלפי רס"ג נחשב הנידון שלפנינו אמירה בשעת ההיתר, כאמור, וניתן להוכיח מזה לאסור אמירה לעכו"ם בשעת היתר, ואילו הר"ן והרא"ש סוברים שקודם דישה נחשב כבר כשעת איסור, וכלשון הר"ן: "דשאני הכא שהוא אומר לו כן בזמן שהוא אסור לדוש בחסימה".
יסוד המחלוקת הוא בגדר איסור ד"לא תחסום שור בדישו", האם הוא ש"בשעת הדישה לא תהא השור חסימה", או שהאיסור הוא ש"לא תדוש בחסימה", דאי נימא שהאיסור הוא ש'בשעת הדישה לא תהא השור חסימה', עיקר האיסור הוא מעשה החסימה בשעת הדישה, ואילו חסימת פי השור קודם מעשה הדישה היא בשעת ההיתר, וכמן כן האמירה להעכו"ם טרם הדישה היא בגדר אמירה בשעת ההיתר, שהרי עיקר האיסור הוא שבשעת הדישה לא תהא השור חסימה, וזוהי אכן סברת רס"ג, דשפיר ניתן להוכיח מכאן, ש'אמירה לעכו"ם שבות' היא גם בשעת ההיתר, שהרי טרם הדישה אין כאן עדיין שום זמן של איסור. ואילו הר"ן והרא"ש סוברים שיסוד האיסור הוא ש'אין לדוש בשור חסום', ואיסור זה הוא בכל רגע ורגע, כי גם טרם הדישה או טרם שחסמו את פי השור, יש איסור שלא נדוש בשור חסום, ובכן שפיר נחשבת האמירה לעכו"ם בזמן האיסור, ומדוקדק בלשון הר"ן: "דשאני הכא שהוא אומר לו כן בזמן שהוא אסור לדוש בחסימה, אבל בחול שלא חל עדיין איסור מלאכת שבת ליכא למילף מהכא", כי בסוגייתנו שפיר שעת איסור היא, משום ש"אסור לדוש בחסימה", ואילו לאסור אמירה לעכו"ם בער"ש, שעדיין חול הוא, ואין איסור מלאכת שבת עדיין, אין להוכיח מסוגייתנו.
והנה, בעיקר הדברים כתב הר"ן, שאף שאין להוכיח מכאן שאמירה לעכו"ם שבות היא גם בער"ש, בכל זאת "יש ללמוד איסור זה מדאיצטריך היתרא ל'מי שהחשיך לו בדרך ליתן כיסו לנכרי', לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, כדאיתא בריש פרק מי שהחשיך (שבת קנג.)". והיינו, כי שנינו שם במשנה: "מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי", ואמרו בגמרא: "מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב כיסיה לנכרי, קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, אי לא שרית ליה אתי לאיתויי ארבע אמות ברשות הרבים", הרי שלולא חשש זה היה אסור לתת בער"ש קודם שהחשיך לנכרי, ומוכח מזה, שאיסור אמירה לעכו"ם הוא גם מער"ש, ולכן רק משום ש'אין אדם מעמיד עצמו על ממונו' התירו.
ובנותן טעם להביא בזה מה שהאריך בזה ב'קהלות יעקב' (שבת סי' נה), דהנה מצינו שרש"י העלה ב' יסודות בעיקר האיסור של אמירה לעכו"ם, כי הנה במס' שבת (שם) בביאור קושיית הגמרא: "מאי טעמא שרי ליה למיתב לנכרי" כתב רש"י: "והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת", משמע, שאיסור אמירה לעכו"ם הוא, שמדרבנן נחשב הנכרי לשלוחו, ושלוחו של אדם כמותו וכמי שעשה המלאכה בעצמו בשבת, והגם שאין שליחות לעכו"ם, חז"ל גזרו שיהיה בכך משום שליחות (וכן מוכח בפירש"י ע"ז כב. ד"ה לא), ואילו במס' עבודה זרה (טו. ד"ה כיון) כתב רש"י: "ומה שאסור לישראל לומר לעובד כוכבים עשה לי כך, זהו משום 'ממצוא חפצך ודבר דבר' (ישעי' נח, יג), דבור אסור", ולכאורה לפי דברי רש"י בע"ז תמוה סוגייתנו, כי איסור 'ודבר דבר' שייך רק בשבת, ומה שייך להסתפק באיסור חסימה לאסור באמירה בלבד.
וכתב הקה"י, כי אכן באיסור אמירה לעכו"ם יש שני טעמים, משום 'ודבר דבר', ומשום שליחות, ואכן האיסור הנובע משום 'ודבר דבר' לא שייך כי אם בשבת, ואילו משום שליחות שייך גם בשאר איסורי תורה, ובסוגיין שהסתפקו באיסור 'לא תחסום' - שורש האיסור הוא משום שליחות, והסתפקו האם החמירו חז"ל בשליחות רק באיסור סקילה או גם בשאר איסורי תורה, וכמו כן במס' שבת (שם) שמבואר שיש איסור אמירה לעכו"ם גם בער"ש, כתב רש"י שהאיסור הוא משום שליחות, כי "ממצוא חפצך ודבר דבר" נאמר בשבת עצמו, ובער"ש לא שייך לאסור משום כן, ועל כרחך שהאיסור הוא מדין שליחות, מה שהנכרי עושה שליחותו בשבת עצמו, ושליחו של אדם כמותו, וכמו כן לאידך גיסא, האומר לעכו"ם בשבת שיעשה מלאכה במוצ"ש, לא שייך לאסור מדין שליחות, כי במוצ"ש כשיעשה הנכרי השליחות – מותר לישראל לעשות מלאכה, ואין בכך שום איסור, ובכה"ג האיסור הוא משום "ממצוא חפצך ודבר דבר" בלבד, כי עכ"פ דיבר בשבת בעסקי חפציו שיהיו נעשים בחול (ע"ע שו"ת חת"ס או"ח סי' פד).
