לימוד החפץ חיים מדיני פועלים
הרב דב קדרון
בבא מציעא צא ע"ב
בגמרא נאמר לגבי פועל: "הולך כעושה מעשה דמי", כלומר כאשר הפועל הולך מתלם לתלם, אף שבאותו זמן אינו עושה את מלאכתו של בעל הבית, כיון שמטרת הליכתו היא להגיע לתלם אחר כדי לעשות את מלאכתו של בעל הבית, חשוב כעושה מעשה, ומותר בשביל זה לאכול מפירותיו של בעל הבית, כמו שהרשתה התורה: "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך".
רעיון דומה יש גם במסכת שבת (דף ה) שאם אדם העביר חפץ ארבע אמות ברשות הרבים ובינתיים עמד, פטור, ואם עמד כדי לכתף, כלומר כדי ליישב ולתקן את המשא על כתפו, זו לא נחשבת עמידה כלל, כיון שמטרתה היא לצורך ההליכה.
על פי זה, כותב החפץ חיים (שם עולם חלק א פרק ה), כל אדם יכול לקיים את הפסוק (משלי ג, ו): "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ", והכוונה שבכל פעולותיו שעושה בעסקיו ובענייניו יכוון שמטרתם היא לצורך עבודת השם. למשל, כאשר הוא עובד כוונתו היא שהוא רוצה להשתכר כדי שיהיה לו במה לחיות ויוכל לעבוד את הש"י בלימוד התורה ובקיום המצות. וממילא חושב לו הש"י לכל דרכיו שהם ישרים ותמימים ומקבל שכר עבור כולם. וכיון שבעת קימתו הוא מקבל עליו עול מלכות שמים ועול מצות לעבוד לה' בכל מה שיוכל, ומה שהולך אחר כך לעסקיו הוא גם כן רק כדי שיצא מזה תועלת לבסוף לעבודת השם, כל מה שהוא עושה במשך כל היום, מהבוקר עד הערב, נחשב עבודת השם.
