מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

הגדר של חיובי שמים, כשהזיק באופן של גרמא

הרב צבי שפיץ

בבא מציעא צא ע"א

שאלה א:
במקרים רבים כתוב בהלכות נזקי ממון, שהמזיק חייב על נזקו רק בדיני שמים, ופטור מלשלם בדיני אדם. כמו: מי שהזיק ע"י מעשה שנעשה בגרמא. או באופנים שונים שהובאו בגמ' בב"ק (נה:, נו.) ועוד.
האם באותם המקרים, למרות שביה"ד לא מחייב את המזיק, רשאי הניזק לתפוס מהמזיק ממון בשווי הנזק שגרם לו? או אם מסיבות שונות הגיע ממון המזיק לידי הניזק, האם יוכל לשמור ברשותו את ממון המזיק בשווי הנזק שגרם לו?

תשובה:
א. לדעת רוב רבותינו הראשונים והפוסקים - אין היתר לניזק ע"י מעשה שנעשה בגרמא, לתפוס ממון ששייך למי שהזיק אותו. איסור זה קיים אפילו אם הגיע לרשותו מאליו מסיבות שונות ממון ששייך למזיק. וכך נוהגים לכתחילה להורות בזמן הזה.
אמנם נדגיש שלמרות האמור, במקרים רבים ממליץ ביה"ד למזיק [וכך גם ראוי לכל מזיק בגרמא לנהוג לכתחילה גם ללא בקשת ביה"ד] - שראוי לו להתפשר עם הניזק מתוך הסכמה על סכום מסוים, וימחלו אחד לשני על היתרה, כדי שימחלו לו בשמים על הנזק הכספי שנגרם מחמתו לזולתו.
אולם אם הניזק לא מסכים להתפשר ותובע את כל הנזק, למרות שלא ניתן לחייב את המזיק על כך, ולמרות שהניזק אינו רשאי לתפוס את ממון המזיק, כדאי למזיק לשלם לניזק את כל נזקו, כדי שימחלו לו בשמים על כך. ובפרט כאשר הנזק בגרמא נעשה מחמת פשיעתו, וכל שכן אם עשה זאת במזיד.
ב. המזיק ממון לחבירו ע"י מעשה שמחייבו מיתה כגון: אם הזיק לממון חבירו בשבת באופן שאותו מעשה גם מחייבו מיתה על חילול השבת. בימי חז"ל כשדנו דיני נפשות - היו ביה"ד מענישים את המזיק בעונש מיתה החמור, ופוטרים אותו מהעונש השני שהוא, לשלם לניזק על הפסד ממונו. מושג שנקרא בגמ' - קים ליה בדרבה מיניה. אע"פ שבדיני שמים נשאר עדיין חיוב על המזיק לשלם לניזק מה שהזיק לו.
הפטור מתשלום הממון קיים, גם אם בפועל לא נתנו לבסוף למזיק מסיבות שונות את עונש המיתה. כגון: שלא ראו שני עדים את מעשהו. או אם לא הותרה על כך מראש ע"י שני עדים או אם עשה את מעשהו בשגגה וכדומה.
לפיכך גם בזמן הזה אם יזיק לממון חבירו, באופן שהיה חייב על כך מיתה בימי חז"ל, למרות שלא דנים דיני נפשות, ולא מענישים את המזיק בגופו, בכל זאת פטור המזיק מלשלם לניזק על ניזקו בדיני אדם, וחייב על כך רק בדיני שמים. אולם במקרה הזה, רשאי הניזק לתפוס ממון מהמזיק בסכום השווה למה שהזיקו.

מקורות:
מהו טעם הפטור בדיני אדם?
יש לחקור במקרים שמבוארים בגמ' שפטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים. האם עדיין נשאר החיוב על המזיק לשלם לניזק את ניזקו, אלא שהתורה וחז"ל לא נתנו לביה"ד סמכות לחייב אותו. ולפי הצד הזה - אם יתפוס הניזק מעצמו ממון ששייך למזיק בשווי הנזק - יוכל להשאירו ברשותו. כי הרי החיוב הממוני לשלם לניזק - עדיין לא פקע מהמזיק.
או שהתורה וחז"ל חידשו - שחיוב הממון פקע ממנו. מאחר ולא חל על מעשהו כשנעשה בגרמא "שם מזיק". היות ובתורה כתוב "מכה בהמה - ישלמנה". דהיינו, שהחיוב לשלם קיים - רק אם המזיק היכה בידו או בכוחו את בהמתו או כל ממון אחר ששייך לחבירו. אולם אם הזיק אפילו במזיד ע"י גרמא בלבד - אינו נחשב כלל מזיק, ולכן פטור מלשלם בדיני אדם.

הטעם לחיוב בדיני שמים לפי הצד השני בחקירה
ולפי הצד השני שבחקירה, למרות הפטור שנתבאר בדיני אדם, עדיין ישנו חיוב נוסף על המזיק בדיני שמים שמהותו - חיוב שבין אדם למקום, על שגרם במעשיו שחבירו יפסיד כסף. ולכן כתוב בירושלמי בתחילת פ' הכונס, שבשמים לא ימחלו למזיק על חטאו עד שיחזור בתשובה ראויה על חטאו. ומגדרי עשיית התשובה בנידון זה - לשלם לניזק על ההפסד הממוני שגרם לו או שיתפשרו ביניהם בכל אופן שהוא.
אולם לעולם חיוב זה מוטל על גופו של המזיק בגלל שחטא בחטא שמהותו בין אדם למקום בלבד, ותשובתו אינה קשורה כלל לזכויותיו של הניזק, מאחר וכלפיו - הוא פטור מלשלם לו. ולפי הצד הזה - לא יוכל הניזק לתפוס את ממונו של המזיק - אפילו אם ממון זה הגיע אליו בהיתר. מאחר וכלפיו – המזיק אינו חייב לו מאומה, כי התורה הפקיעה את מעשיו מתורת "אדם המזיק".

הכרעת המהרש"ל, וחילוקו בין אם אדם מזיק ע"י גרמא, לבין אם המזיק פטור מסיבות צדדיות
והנה המהרש"ל בים של שלמה (פ' הכונס סי' ו) קבע לנו כלל שלמד מדברי רש"י בב"מ (צא. ד"ה רבא אמר וכו'). שכאשר אדם פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים בגלל מעשה מזיק שנעשה ע"י גרמא, או באופנים שמבוארים בב"ק (נה:, נו.) כמו: הנותן סם המוות לפני בהמת חבירו או היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו וכו'. במקרים אלו - הפטור שלו בדיני אדם הינו מוחלט, כי התורה וחז"ל לא קוראים למעשהו מעשה של "אדם המזיק", ולכן לא חייבו אותו לשלם ממון לניזק. וממילא אין הפטור מלשלם נובע בגלל שחסר סמכות לביה"ד לדונו, אלא בגלל שאינו בתורת - אדם המזיק. לפיכך במקרים אלו - לא יכול הניזק לתפוס את ממון המזיק כדי לפרוע ממנו את ניזקו, אפילו אם ממון המזיק הגיע אליו בהיתר - כי הגורם לנזק - לא נקרא אדם המזיק.
אמנם מסיבות שבין אדם למקום, מחשיבים אותו בשמים כחוטא אם הזיק בגרמא במזיד או עכ"פ בפשיעה לממון הזולת. מאחר ומחמתו חבירו הפסיד כסף, ובשמים לא מסכימים למחול לו על חטאו - עד שיתפייס עם הניזק וישלם לו את הפסדו או שיגיעו ביניהם לפשרה מוסכמת.
והיינו שהמהרש"ל הכריע כצד השני של החקירה דלעיל. אולם במקרים שהחיוב הממוני שחל על המזיק לשלם לניזק עדיין קיים, ומעשהו נחשב כאדם המזיק, אלא שישנו חסרון במקרה מסוים בסמכות ביה"ד לדונו. או שישנה הלכה צדדית שנלמדה מהפסוק "כדי רשעתו" שאי אפשר לתת לחוטא הרשע שני עונשים אחד בגופו ואחד בממונו, על אותו מעשה חטא שעשה, ולכן נותנים לו את העונש החמור מביניהם שזה מיתה. במקרים אלו - מועילה תפיסת הניזק את ממון המזיק, מאחר וחיובו של המזיק כלפיו - מעולם לא פקע ממנו, ורק ישנו חסרון צדדי שגרם, שחיוב זה לא יתבצע בפועל ע"י ביה"ד. ומדין עביד איניש דינא לנפשיה [שמבואר בשו"ע (חו"מ סי' ד), והתבאר גידרו בהרחבה בנתיבות שם בביאורים (ס"ק ג)] - יכול הניזק לתפוס את ממון המזיק בשווי הנזק שגרם לו.

המסקנה כיצד להורות הלכה ולמעשה כשהזיק ע"י מעשה בגרמא
והנה רוב רבותינו הראשונים והפוסקים שהובאו במפרשי השו"ע (חו"מ סי' כח, א) הסכימו לדינא עם המהרש"ל. כמבואר שם: בש"ך (ס"ק ב, ובש"ך חו"מ סי' עה, ס"ק כו), בשו"ת הריב"ש (סי' שצב, שכתב שם שזוהי גם דעת הרמב"ן). בתומים (שם ס"ק ד), בקצות (שם ס"ק א), בנתיבות (שם ס"ק ב), בהגהות רע"א על השו"ע שם, ובפתחי תשובה שם (ס"ק ו).
אמנם יעויין בהגהות רע"א על השו"ע (חו"מ סי' עה, ט), פ"ת שם (ס"ק ח), והגהות אמרי ברוך שם, שציינו לשיטה אחת בשטמ"ק שסוברת, שגם בגרמא מועילה תפיסה. וכנראה שהחולקים סוברים כצד הראשון של החקירה דלעיל. עכ"פ דעת רוב הראשונים, והפוסקים האחרונים - מסכימים לדעת המהרש"ל. והנה הגרע"א בגליון על השו"ע (חו"מ סי' כח, על הש"ך ס"ק ב) נשאר בספק, האם יכול הניזק שתפס ממון המזיק בגרמא לומר קים ליה כדעת המיעוט שחולקים על המהרש"ל ודעימיה.
לאור האמור, ההוראה שאומרים לניזק היא - שלא יתפוס את ממון המזיק. ואפילו באופנים שממון זה הגיע אליו בהיתר - יחזירנו למזיק. אולם אם הניזק מתעקש להשאיר ברשותו את ממון המזיק שהגיע אליו - כמדומה לי שאין בסמכות ביה"ד בזמן הזה לחייבו להוציאו מרשותו, בניגוד לאותן הדעות שאפילו שהינן מועטות שחולקות על הכרעת המהרש"ל. ובפרט שגם הגרע"א הסתפק בדין זה האם ניתן להוציא מהניזק את הממון שתפס. ואם כן לא שייך להכריע בודאות ולכוף את הניזק כנגד ספיקו של הגרע"א.