מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

הטבות לעובדים בפרטים עליהם לא סוכם מראש

הרב צבי שפיץ

בבא מציעא פג ע"א

שאלה א:
עובד בכיר נשלח למקום רחוק ע"י המעביד שלו למספר ימים לצרכי העבודה. והמעביד סיכם עמו מראש, שיקבל שכר בסכום שהוא גבוה יותר ממה שמקובל לשלם עבור נסיעה כזאת באותו מקום עבודה. אולם הצדדים לא סיכמו ביניהם על חשבון מי יהיו הוצאות האש"ל שיהיו לפועל באותם ימים.
לאחר שחזר הפועל משליחותו, הוא תובע מהמעביד שישלם לו גם עבור הוצאות האש"ל שהיו לו, מכיון שהוא נסע רק לצרכי העבודה, ומקובל בכל מקום עבודה, וכן מקובל הדבר אצלם, שהוצאות האש"ל הינם על חשבון המעביד.
לעומתו טוען המעביד, שתוספת השכר שנתן לו מעבר למה שמקובל לשלם, נועדה לצרכי הוצאות האש"ל, וזאת היתה דעתו מראש. ומחמת כך הוא הוסיף לו על שכרו, אע"פ שבשעתו הוא לא הסביר לפועל למה הוסיף לו על השכר המקובל. מה הדין?

שאלה ב:
במפעל פלוני נהוג שהפועלים מקבלים מדי יום ארוחת צהרים במחיר מוזל על חשבון המפעל. וכן לפני חג הפסח וחג סוכות, מקבלים כל הפועלים בנוסף למשכורת הקבועה – תלושי קניה בסך אלף שקל.
פועל חדש שהתחיל זה עתה לעבוד במפעל, תובע מבעה"ב הטבות אלו הנהוגות באותו מקום, אע"פ שלא דובר עמו מראש על כך. לעומתו טוען הבעה"ב, שהוא שיפר לו מראש את תנאי ההעסקה, וכן הוסיף לו על השכר שמקובל לשלם באותו מקום לפועל שמתחיל בעבודתו. ואת הטבות אלו הוא נתן לו, כדי שלא יצטרך לתת לו את ההטבות הניתנות לשאר הפועלים, שבסך הכל ההטבות שמקבלים הפועלים האחרים - שוות פחות כסף, מההטבות שקיבל הפועל הזה. מה הדין?

תשובה:
א. בנידון השאלה הראשונה - אם תוספת השכר שהבטיח בעה"ב לפועל שוה לפחות כמו הוצאות האש"ל - צודק בעה"ב, ואי אפשר לחייב אותו לשלם עוד כסף עבור האש"ל.
אולם אם אין בתוספת השכר את מלוא התמורה עבור הוצאות האש"ל - צודק הפועל, וחייב בעה"ב לשלם לו את כל הוצאות האש"ל שהיו לו, ולא רק את ההפרש שבין מה שהוסיף לו לבין התשלום המלא של הוצאות האש"ל.
ב. בנידון השאלה השניה - הפועל צודק, ובעה"ב חייב לתת לו את ההטבות הניתנות לשאר הפועלים באותו מקום עבודה.

מקורות:
המנהג מחייב, בכל המקרים שלא סוכם אחרת עם הפועלים
כתוב במשנה בב"מ (פג.) שכאשר בעה"ב לא סיכם עם הפועל על תנאי השכר שלו ועל שאר זכויותיו כמו: נתינת אוכל לפועל או שאר הזכויות הסוציאליות שנהוגות בזמן הזה - הכל הולך כמנהג המדינה. ומבואר בגמ' שם, שחידשה המשנה, שאפילו אם בעה"ב הוסיף לפועלים החדשים לשכרם מעבר למה שמקבלים הפועלים שעובדים אצלו, למרות זאת לא יוכל לטעון אח"כ לפועלים החדשים, שאינו נותן להם את הזכויות הנוספות שמקובל באותו מקום עבודה כמו: אכילה, שתיה, לינה [אש"ל] - כי לשם כך הוספתי לכם על שכרכם. משום שיטענו לו הפועלים, שכל מי ששוכר פועלים סתם ללא התניה מפורשת מראש - דעתו לשלם להם כמנהג המדינה או עכ"פ כמנהג אותו מקום עבודה, ועל דעת כן הם נשכרו לו. והסיבה שהוסיף להם בשכרם היתה - בגלל שרצה אותם במיוחד, כי שמע עליהם שהם עובדים מעולים וכו'. ומסקנת הגמ' שם - שהפועלים צודקים בטענתם, ולכן כתבה המשנה: "הכל כמנהג המדינה".

לפיכך כל זמן שלא סיכם הבעה"ב מראש עם הפועלים, שתנאי השכר שלהם וההטבות שיקבלו בנוסף לשכר יהיו שונים ממנהג המדינה - יד הפועלים הינה על העליונה. ואפילו אם בעה"ב הוסיף להם על שכרם - תוספת זו לא נועדה לבטל את זכויות הפועלים שמגיעות להם מחמת מנהג המדינה או מנהג אותו מקום עבודה. וכך גם נפסק להלכה בשו"ע (חו"מ סי' שלא, א).

בכל ויכוח שיש בין בעה"ב לפועל - המנהג מכריע
עוד כתב השו"ע (סי' של, ה) שבכל מקום שישנו ויכוח בין הפועלים לבעה"ב האם סוכם ביניהם מראש שיקבלו פחות מהמנהג - יד הפועלים על העליונה. וכל זמן שלא יביא בעה"ב ראיה לדבריו - יוציאו ממנו בעל כורחו ממון על סמך המנהג, וזאת למרות שבעה"ב מוחזק בממונו. וכך גם ציין הרע"א בהגהותיו על השו"ע (סי' שלא, א) שזוהי ההלכה המוסכמת. וההבנה של הדבר הוא, כי מנהג פירושו - כאילו עשו ביניהם חוזה חתום, ובו סעיף מפורש - שבעה"ב מתחייב לשלם לפועל כפי הנהוג, ועל דעת כן הוא שוכרו. ולכן רק אם יסכמו מראש על תנאים שונים מהמנהג - המנהג לא יחייב את בעה"ב.

תשובת התרומת הדשן שלכאורה הצדיק את בעה"ב בניגוד למנהג
והנה במקרה הדומה לשאלתינו דן בשו"ת תרומת הדשן (סי' שכג) ופסק, שיד בעה"ב על העליונה. ועיין בקצות (סי' שלא, ס"ק א), ובנתיבות בביאורים (סי' שלב, ס"ק א) שהקשו על תה"ד מהסוגיא שהובאה לעיל ונשארו עליו בצ"ע. ולענ"ד ניתן לכאורה לבאר ולהצדיק את מסקנת תשובתו, אמנם לא מהטעם שכתב וכמו שכבר הקשו עליו הקצות, והנתיבות ונשארו בצ"ע.
הנידון של תה"ד היה, לגבי אדם ששלח שליח למקום מסוים למשך שלושה שבועות. והמנהג המקובל באותו מקום היה, שבעה"ב מסכם מראש עם השליח מהו התשלום עבור עצם השליחות, וכן את התשלום עבור האש"ל שנצרך לו השליח בימים אלו. והנה הבעה"ב כאן לא סיכם על כך מראש עם השליח, אלא קצב לשליח שיתן לו עבור השליחות - עשרה זהובים. לפיכך מסר השליח מודעה לפני יציאתו בפני שני עדים, שהוא לא מוחל על דמי האש"ל, וכשיחזור משליחותו יתבע זאת מהמשלח - וכך אכן עשה.
אלא שהשיב לו הבעה"ב, היות ומנהג המקום לשלם עבור שליחות זו שבעה זהובים בלבד, לפיכך שלושת הזהובים שהוספתי לך על שכרך, היו עבור האש"ל. ואע"פ שלא פירטתי זאת בפניך כפי שנהוג לעשות, אולם - הדמים מודיעים שאכן כך עשיתי, ולא מגיע לך יותר כסף. וע"ש בתה"ד שהאריך לבאר למה בנידון זה כל התנאים סוברים שהדמים מודיעים - ולכן צודק המשלח, ופטרו מלשלם מעבר לעשרת הזהובים.

ביאור כוונת תשובת תרומת הדשן, והיסוד שנלמד מכך
ולענ"ד גם לפי המבואר בסוגיא נכונים דברי התה"ד במסקנת תשובתו, כי חלוק בעצם מהותו נידונו, מהנידון של המשנה והגמ' בב"מ (פג.). מאחר ובנידון של התה"ד היו שני מנהגים, מנהג א - לשלם עבור העבודה שבעה זהובים, ועבור האש"ל שלושה זהובים נוספים או קרוב לכך. מנהג ב - לסכם ביניהם מראש את הפירוט של שני התשלומים לפני תחילת העבודה. לפיכך טוען בעה"ב לשליח, שאני אכן - כן - קיימתי את תורף המנהגים שישנם במקומנו. ואע"פ שלא פרטתי בפניך מראש את צורת החישוב שלי, אולם מהות המנהג הינו - לשלם לשליח עבור עבודתו, ועבור האש"ל שנצרך לו באותו הזמן - ואת זה עשיתי כפי המנהג. שהרי בעשרת הזהובים שהתחייבתי לך מראש, כללתי שבעה עבור השליחות, ועוד שלושה עבור האש"ל. והמחירים האלו תואמים למנהג המקום. ולפיכך הדמים מודיעים כאן - שקיימתי בפועל את עיקר המנהג המתייחס לגובה שכר השליח, וזאת למרות שלא פירטתי זאת מראש בפניך.
משא"כ בנידון המשנה בפ' הפועלים, שם המנהג לתת לפועלים מזון בפועל - ולא כסף עבור המזונות. וביחס למזון - גם בעה"ב מודה שלא נתן לפועלים, וגם עתה אינו רוצה לתת להם אוכל. אלא שטוען שנתן להם תוספת כסף, במקום האוכל שצריך לתת להם. הרי שגם לטענתו, הוא שילם להם בסוג אחר של תשלום ממה שהמנהג מחייבו. ועל זה אומרת המשנה, שמכיון שלא קיים את המנהג לתת לפועל אוכל - עדיין לא נפטר מחיובו. ומה שהוא טוען ששילם להם זאת בכסף, יש לפועלים טענה, שהכסף ששילם נועד למטרה אחרת לגמרי - בגלל שבעה"ב רוצה אותם, ואת יעילות עבודתם וכו'. והיות והינו טוען נגד המנהג שהוא לשלם באוכל - לכן יד הפועלים על העליונה.

מסקנת החילוק של התרומת הדשן
לאור האמור מסקנת הדברים: בנידון התה"ד המנהג היה לשלם בכסף עבור האש"ל, ובעה"ב טוען בוודאות שהוא אכן שילם את האש"ל בכסף - ולשם כך נתן לשליח את שלושת הזהובים שהוסיף על שכר עבודת השליח, והדמים מודיעים זאת, שאכן קיים בפועל את מהות המנהג. משא"כ בנידון הגמ' בב"מ, המנהג הינו לשלם תוספת של אוכל מעבר לשכרם, ובעה"ב מודה שהוא לא קיים מנהג זה, וגם כעת אינו רוצה לקיימו ולתת לפועלים החדשים אוכל. אלא שטוען ששילם לפועלים תוספת כסף במקום האוכל, וכלפי זה טוענים לו הפועלים, שמטרתו בתוספת הכסף היתה לצורך אחר לגמרי, ולא במקום נתינת האוכל כפי שהמנהג מחייבו. ומאחר והמנהג מסייע לפועלים - ידם על העליונה.

הכרעת התשובות בנידון דנן
לאור האמור מתבארים בס"ד התשובות לשאלות בנידון דנן. בנידון השאלה הראשונה המנהג הוא לשלם כסף עבור הוצאות האש"ל. ולכן אם טוען הבעה"ב שהוא קיים בפועל את המנהג, והכסף שהוסיף לשכרו אכן שווה לפחות כמו שנהוג לשלם עבור האש"ל - צודק הבעה"ב בטענתו שקיים את המנהג, והדמים מודיעים שטענתו נכונה כדברי תה"ד. אולם אם בעה"ב הוסיף רק מעט כסף עבור האש"ל, שאינו מכסה כלל את הוצאותיו - א"כ הדמים לא מוכיחים שקיים את המנהג. וממילא צודק הפועל בטענתו, שהתוספת כסף שהוספת, היתה בגלל סיבה אחרת כגון, שהינך רוצה דווקא אותי כשליח, בגלל הנאמנות שלי וכו', והיות ולא שילמת לי עבור האש"ל כפי המנהג, הינך מחויב לשלם לי כעת את כל הוצאות האש"ל שהיו לי, ולא מספיק לשלם לי כעת רק את ההפרש שבין מה שהוספת לי על שכרי, לבין הסכום המלא של האש"ל. מאחר ולטענתי מתברר כעת, שגם המעט שהוספת לי - לא היה עבור האש"ל אלא בגלל דברים אחרים.
ובנידון השאלה השניה, מכיון שבעה"ב מודה שהמנהג אצלם לתת לפועלים אוכל ממש בצהרים, וכן תלושי קניה בסך אלף שקל לקראת החגים. ודברים אלו הוא הרי מודה שלא נתן לפועל החדש, וגם כעת אינו רוצה לתת לו למרות שזהו המנהג, אלא שטוען שנתן להם דבר שונה מהמנהג כלומר - כסף במקום לתת אוכל ותלושים, כדי שלא יצטרך לקיים את המנהג לתת אוכל ותלושים. וביחס לכך טוענים לו הפועלים כדברי הגמ', שתוספת הכסף היתה מסיבה אחרת בגלל רצונך בנו ובעבודתינו וכו'. ומאחר ואת המנהג לתת אוכל ותלושים לא קיים – יכולים הפועלים להוציא זאת ממנו מחמת המנהג שמהותו - כאילו ישנו סעיף מפורש בחוזה העבודה ששניהם חתומים עליו - ורק על דעת כן שכרם.