קבלת  מצבים לא מושלמים בשמחה / רפי זברגר

בבא בתרא צז ע"ב

הקדמה

המשנה בדף צ''ג עוסקת במכירת סחורה שחלקה פגומה, וקובעת לגבי מקום שאין בו מנהג קבוע (אם יש מנהג – הכול לפי המנהג), עד כמה שיעור החלק הפגום בתערובת "קביל", והקונה אינו יכול לתבוע מהמוכר להשלים לו את החלק הפגום. דינים אלו דומים לדיני אונאת דמים, אלא ששם מדובר באונאה של הכסף (דמים) ואילו כאן מדובר באונאה של הסחורה:
• המוכר פירות לחבירו - הרי זה מקבל עליו רובע טינופת לסאה.
אם היחס הוא חלק אחד פגום לעשרים וארבעה חלקים תקינים (רביעית הקב מתוך ששה קבים לסאה), הרי שזהו יחס ''מקובל'' במסחר, ואין לקונה עילת תביעה. רשב''ם קובע כי יחס זה נכון בתבואה, והמשנה אינה מפרטת מהו היחס המקובל לגבי שאר פירות (מלבד תאנים המפורטות מיד).
• תאנים - מקבל עליו עשר מתולעות למאה.
כיוון שבתאנים יש יותר תאנים מתולעות, הרי היחס שונה, ומותר שיהיו עשרה אחוזים מתולעים מתוך כלל התאנים הנמכרות.
• מרתף של יין - מקבל עליו עשר קוססות למאה.
גם במכירת חביות מלאות יין, פוסקת המשנה כי עד עשרה אחוזים חביות עם יין רע, אין הקונה רשאי לתבוע.
• קנקנים בשרון - מקבל עליו עשר פיטסות למאה.
מקרה זה עוסק במכירת הקנקנים (ולא התכולה שלהם), וגם כאן יש סבירות שעשרה אחוזים מתוכם יהיו כדים גרועים.
הגמרא בדף צ''ד. מביאה את דינו של רב הונא: אם בא לנפות - מנפה את כולו.
במקרה והמכר מכיל ''פסולת'' יותר מכדי השיעור המותר, הרי שהקונה יכול להסיר את כל הפסולת, והמוכר חייב להשלים לו את כל החסר, או להחזיר לו כסף בשווי כל הפסולת (ולא רק את התוספת מעל המותר).
חכמים חולקים בהמשך הגמרא האם הלכה זו היא מכוח ''דין'' שהקונה בעצם לא מוכן לקבל בכלל פסולת, אך הוא אינו טורח עד כדי השיעורים המוזכרים במשנה. אך אם הוא כבר חשש שיש יותר מכדי שיעור וטרח להוציא את הפסולת, הוא ממשיך ומוציא את כולה ואז הוא מקבל החזר על הכל.
ויש הסוברים כי זהו ''קנס'', שכן הקונה בדרך כלל מוחל על כמות יחסית קטנה של פסולת. אך אם המוכר ''הגזים'' ומכר כמות פסולת גדולה יותר, הרי שחכמים קנסוהו והוא חייב להשלים את כל הכמות כולה.
 

הנושא

נלמד את הקטע הקטן בשלהי הדף שלנו, העוסק בדין האחרון של המשנה.
תנא: פיטסות נאות ומגופרות.
הגמרא מצטטת ברייתא המסבירה כי ''פיטסות'' המוזכר במשנה ביחס לכדים גרועים, אינם אלא ''כדים משופצים'' שנסדקו מעט ומילאו אותם בגופרית, כך שמראיהן טוב, אך שימושן מוגבל בזמן. נעיין בפירוש הרשב''ם לקטע זה:
דאמרן דמקבלין עשר למאה אינן שבורות ורעועות ממש דאם כן אפילו אחת לא מקבל
בשלב ראשון דוחה הרשב''ם אפשרות כי מדובר בקנקנים שבורים, שהרי במקרה זה לדעת הרשב''ם, הקונה אינו מחויב לקבל אפילו קנקן אחד שבור.
אלא נאות כשאר קדירות שבשרון, ומגופרות בגפרית והגפרית סותם את השבר ומחברו קצת, ויכולין להשתמש בהן קצת אלא שאין מתקיימין זמן מרובה כשלמין.
ולכן מסיק הרשב''ם כי מדובר בקנקנים סדוקים אשר "עברו שיפוץ'' ובעזרת גפרית מילאו את הסדקים, מצב חדש שהחזיר את הקנקן לתפעול, אבל לזמן מוגבל וקצר, בניגוד לקנקנים שלמים המחזיקים מעמד זמן רב.
והואיל ולא הוו שבורין לגמרי מקבל עליו עשר למאה
על מקרה כזה מדברת המשנה, לפי פירוש הרשב''ם, ואז אמנם הקונה מסכים לקבל עשרה אחוזים מכלל הקנקנים במצב משופץ כזה.
ופירוש כתוב בספרים כשבא לבשלן מביא גפרית ונותן בהן האור ומלחכתן האור עם אותו גפרית ונראות מבושלות והן נאות.
מסיים הרשב''ם את פירושו באופן ביצוע ''השיפוץ'': בגפרית בעזרת אש ממלא את הסדקים, ולאחר מכן ''מיישרים'' את התיקון על ידי האש, והתוצאה מאוד מרשימה ויפה (אך כאמור מחזיקה מעמד זמן קצר יחסית).
בהמשך, מצטט הרשב''ם תוספתא החולקת לכאורה על דינו של רב הונא אשר ציטטנו בהקדמה.
.. המותר על עשר קוססות ופוטסות יחזיר, אבל העשר הגיעוהו. דליכא למימר ערובי עריב כלגבי טנופתא וליכא למימר נמי אפירי שפירי יהיב דטעמא דטריחא לא שייך הכא.
הרשב''ם מסביר כי סברת רב הונא הייתה שדרך המוכר לערב פסולת (טינופת) בגלל הקושי לנפות רק פירות יפים, סברה שאינה שייכת אצלנו בכדים ויין, שהרי אין בעיה להוציא את הכדים והיין הלא טובים. וסיבה נוספת לדינו של רב הונא שאם יש כמות גדולה מן המותר, ככל הנראה המוכר הוסיף מדעתו. אך גם סברה זו אינה שייכת במקרים שלנו.
לאור זאת מסיקה התוספתא כי בכדים ויין, כשהמוכר הוסיף על השיעור, הוא חייב לשלם רק על התוספת.
 

מהו המסר?

נוסיף עוד על הדיון לעיל, ונאמר כי בהסבר דינו של רב הונא אמרנו (לצד שהוא משום ''דין'' ולא קנס) כי אדם בעצם אינו מוכן לקבל כלל וכלל חלקים גרועים בעת שהוא קונה פירות וכדו'. כל זה נכון בקניית מאכל, אבל כשאדם קונה קנקנים - הוא מסכים לקבל את חלקם במצב לא אופטימלי, ביודעו כנראה כי ''אלה הם החיים'', קנקנים אינם נשמרים חזקים ושלמים לעד, וחלקם אמנם נסדק, אך בר תיקון לתקופה מוגבלת.
הסבר זה מלמד אותנו כי אדם לא חי באוטופיה, אלא מבין שהחיים דינאמיים ואין ברירה אלא לקבל ''מצבים לא מושלמים''. האתגר הגדול בחיים לקבל עובדות אלו בשלווה ובנחת ואפילו בשמחה.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, אבי מורי שמואל ב''ר יוסף וחמי משה בן ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]