האם הטבעת הייתה משכון?

הרב דב קדרון

בבא מציעא פב ע"א
 

רבי יצחק אומר שבעל חוב שיש בידו משכון שנתן לו הלווה – קונה אותו, ולכן כאשר הוא מחזיר את המשכון ללווה שצריך להשתמש בו, ככסות יום או כסות לילה, זו נחשבת צדקה שהוא נותן ללווה.

היה מעשה (מובא בשורת הדין כרך יז עמוד מא) בזוג מאורסים (משודכים) שנכנסו לחנות תכשיטים לקנות טבעת נישואין, הכלה בחרה טבעת והחתן הזמין בחנות שייצרו לו טבעת בדוגמה שבחרה הכלה. לפני הנישואין נכנס החתן לחנות וקיבל את טבעת הנישואין ושילם עבורה. מספר ימים לאחר החתונה התברר שהטבעת שקיבל החתן אינה הטבעת שהזמין. גם מהכתוב בטופסי ההזמנה שהיו ביד החתן והחנות, עולה שהטבעת שקיבל החתן בחנות אינה הטבעת שהזמין. התעוררה השאלה מה דין הקידושין.

הרה"ג נחום גורטלר שליט"א כתב שלכאורה אדם שקנה חפץ ושילם עבורו, והתברר שהמקח היה מקח טעות, הוא תופס את החפץ למשכון כדי להבטיח שיקבל חזרה את מעותיו, ועל פי דברי רבי יצחק המשכון קנוי לו והקידושין תקפים, אולם הוא מצא שלדעת רוב הראשונים הטבעת אינה נחשבת כמשכון ביד החתן, ורק לדעת הראב"ד זהו משכון, ואפילו לפי דעתו יש מי שסובר שמשכון שניתן בשעת ההלוואה אינו קנוי למלווה, וכאן אינו קנוי לחתן, ולכן לא חלו הקידושין כלל.

מסקנתו הייתה שהחתן צריך לקדש את הכלה שנית, אולם לא יאמרו את ברכות האירוסין ולא שבע ברכות.