מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

שליח שהוציא הוצאות מעבר למקובל

הרב צבי שפיץ

בבא מציעא פו ע"א

שאלה א:
קבלן הוזמן לבצע ריצוף חדש בדירה, ובעה"ב סיכם עמו שיקנה את כמות האריחים הנצרכים על חשבונו, ואח"כ ישלם לו את עלותם. בגמר העבודה התברר שנותרו אריחים רבים אותם הזמין הקבלן ליתר בטחון, וכעת רוצה בעה"ב לקזז את עלותם מהסכום שחייב לקבלן.
אולם הקבלן טוען, שמכיון שבעה"ב ביקש אריחים מיוחדים ויקרים שלא ניתן להשיג בנקל, לפיכך הזמין מראש כמות גדולה יותר מהמקובל, כדי שלא יווצר מצב שאם חלק מהאריחים ישברו במהלך העבודה, לא ימצא להם תחליף. ועל כן הוא דורש שבעה"ב ישלם לו עבור כל האריחים שהוצרך לקנות.

שאלה ב:
זוג שכר דירה בת חדר לחדשיים. ובחוזה השכירות נכתב, שעלות המים, החשמל, הגז, והארנונה של הדירה יחולו על המשכיר בלבד. ובתמורה לכך, גבה מהם המשכיר שכירות חודשית גבוהה מהרגיל. בתום תקופת השכירות התברר למשכיר, שהשוכר השתמש במים ובחשמל מעבר למקובל. ולטענתו, מעולם לא התכוון להתחייב עבור חשבונות כה גבוהים. האם ישנה הצדקה לטענתו?

תשובה:
א. בשתי השאלות עקרון הפסק הינו זהה. שמי שמתחייב לשלם עבור מטרה מסוימת, כוונתו היא - לפי הממוצע המקובל בשוק, ולא הסכים להתחייב לשלם כל סכום, ללא כל אמת מידה.
לפיכך בנידון השאלה הראשונה, מצד אחד צודק הקבלן, שמכיון שיש בלאי סביר במהלך ריצוף שנשברים אריחים, צריך לקנות תוספת אריחים. ובנידון דנן היות שמדובר באריחים מיוחדים שיתכן ויקשה להשיגם במהלך העבודה, ודאי צריך להזמין מראש תוספת אריחים על המקובל.
אלא שצריך לברר אצל שלושה רצפים, מהי סבירות הבלאי שיש במהלך הריצוף, ולהוסיף על כך מעט בגלל המיוחדות שבנידון השאלה. ועבור הכמות הזאת - ישלם לו הבעה"ב. אולם כל מה שמעבר לכך - יהיה על חשבון הקבלן, כי ביחס לקניה המוגזמת - צודק בעה"ב שאריחים אלו נקנו שלא כדין.
ב. בנידון השאלה השניה, יבררו מהי הכמות הסבירה של מים וחשמל שצורכים זוגות אחרים הגרים בדירת חדר. וכמו כן צריך לקחת בחשבון את עונות השנה, משום שמצויים דברים שצורכים אותם בקיץ יותר מאשר בחורף וכן להיפך, ואת הסכום שמעבר לכך - יצטרכו השוכרים לשלם.

מקורות
מבואר במשנה ב"מ (פג.) ובגמ' שם (פז.) רבי שמעון בן גמליאל אומר, השוכר את הפועלים – הולכים כמנהג המדינה, כל זמן שלא סיכם עמם מראש אחרת. לפיכך מבואר בברייתא, שהשוכר את הפועל ואמר לו שישלם לו כאחד ושניים מבני העיר, רבי יהושע אומר – שנותנים לו כפחות שבשכירות הפועלים. אולם חכמים אומרים – משמנים ביניהם. ופי' רש"י שם: לא בפחות ולא ביותר, אלא כמנהג המדינה – בינונית ע"כ. כלומר, כפי השכר הממוצע הקיים בשוק. ומאחר וקימ"ל כחכמים, כמבואר בשו"ע (חו"מ סי' שלא, ג) לפיכך מכאן בנין אב לכל המקרים הדומים.
אלא שנחלקו הראשונים כיצד מחשבים את השיעור הבינוני. כגון: אם חלק מהפועלים נשכרים ב-ג, חלק ב-ה, וחלק ב-ו, לדעת רש"י – יתן כמו השכר שמקבלים הפועלים הבינוניים, ולכן יתן לפועל – ה. אולם לדעת רוב רבותינו הראשונים ובכללם הרמב"ם והשו"ע שם, מחשבים זאת לפי ממוצע של השכר המשולם בשוק. לפיכך בנידון דנן ישלם לפועל - ארבע וחצי, למרות שבפועל בדוגמא שצויינה - אין פועל שמקבל סכום כזה.

כמה מקבל שליח עבור הוצאותיו
הלכה דומה קיימת לגבי שליח שהובאה ברמ"א (חו"מ סי' קפב, ג) בשם המהרי"ק, ואלו דבריו: מי שציוה לאחד שיתעסק לו באיזה דבר, והוא [השליח] הוציא עליו הוצאות. אם הוציא עליו יותר מהרגילות להוציא על עסק כזה - אין צריך להחזיר [לשלם לשליח], דלא אסיק אדעתיה [המשלח] שיוציא כל כך. [ומבואר שם בפ"ת (ס"ק ו) בשם החת"ס, שאפילו אם השליח תפס מכספי המשלח עבור הוצאותיו המופרזות - מוציאים זאת ממנו] אבל אם לא הוציא יותר מהרגילות - חייב לשלם לו, ע"כ. לאור האמור, הוא הדין בנידון השאלות דנן, ובכל המקרים הדומים להם.

כיצד נקבעת השומא
והנה מבואר בשו"ע (חו"מ סי' קג, א) שלצורך קביעת השומא - צריך לשאול שלושה אנשים המומחים בדבר זה. לפיכך, אע"פ שכתב שם בנתיבות (ס"ק א) ששלושת השמאים צריכים לשבת ביחד כמו דיינים בביה"ד, ולהחליט על שוויות החפץ. אולם נלע"ד שדווקא שם, היות שהשמאים צריכים להעריך שוויות קרקע או חפץ שעומד למכירה בניגוד לרצון המוחזק, וע"פ הכרעת השמאים יוציאו ממון מהמוחזק - לכן דינם כבי"ד. משא"כ בנידון דנן והדומים לו, השמאות נועדה רק לדעת, כיצד כל אחד מהשמאים היה נוהג כשצריך לרצף דירה או לקנות דבר מסויים. או כדי לברר מהי כמות התצרוכת החודשית של זוג שגר בדירה קטנה וכדומה, ולאור קבלת נתונים אלו ניתן לקבוע מהו מנהג המדינה. לפיכך ביחס לשומא כזאת - אין צורך שיהיה לשמאים גדרים של בי"ד, ולכן ניתן לשאול כל אחד מהם בנפרד כיצד הוא נוהג, והממוצע שבין שלושת הדעות – זהו המנהג.

ההבדל שבין שליח להפרשת תרומה, לשליח בדיני ממונות
והנה היה מקום להקשות על דברינו. שהרי לגבי שולח שליח לתרום עבורו תרומה מתבואתו, ולא אמר לו המשלח מראש כיצד יתרום, מבואר בגמ' בכתובות (צט:) שלמרות שסתם בעה"ב תורם כמו הממוצע, כלומר, אחד מחמישים, בכל זאת אם השליח תרם עבורו אחד מארבעים [כלומר, שהפריש יותר תבואה] - תרומתו תרומה. משום שיכול השליח לומר לבעה"ב - אמדתיך שאתה נותן בעין יפה, ולא אומרים שם שודאי המשלח לא התכוון שיפריש יותר מהשיעור הבינוני. ואם כן למה לגבי דיני ממונות, הולכים לפי השיעור הבינוני?
אמנם כבר תירצו על כך התוס' בב"מ (כב. ד"ה ואם לא, וביתר ביאור בתוס' הרא"ש), שמכיון שלגבי תרומה תיקנו חכמים את שלושת השיעורים [1/60, 1/50, 1/40], והמשלח אמר לו להפריש מתבואתו ולא אמר לו מראש איזה שיעור יפריש, ע"כ שהתכוון שיפריש באופן שניחא לחכמים שההפרשה תחול. שהמשלח ביטל את דעתו לרצון חכמים. לפיכך רשאי השליח לומר למשלח - הערכתי אותך שתרצה לעשות את רצון חכמים בעין יפה, שהיא אחד מארבעים. אבל ביחס לשאר דברים שאינם קשורים לתקנת חכמים, אלא רק לדעת המשלח או לדעת הבעה"ב, במקרה זה אמרו חכמים, שדעתם של בני אדם היא - כפי השיעור הבינוני הנהוג במדינה, מאחר וזה נקרא "מנהג המדינה", וכדברי רש"י בפ' הפועלים (פז.).

מעלתה של מצוות - והחזקת בו
"וכי ימוך אחיך ומטה ידו - והחזקת בו, גר ותושב - וחי עמך" (כה, לה)
ופי' רש"י: אל תניחנו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו - אלא חזקהו משעת מוטת ידו, ע"כ. כלומר, התורה ציוותה עלינו להחזיק ולתמוך בכל יהודי [ואפילו שהוא גר תושב - שהוא עדיין גוי אלא שקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה] אם ידוע לנו שנמצא במצוקה כספית קשה, וללא פרנסה, ואם לא יתמכו בו שלא יפול – עלול להפוך בזמן הקרוב לעני ואביון, שיזדקק מעתה באופן תמידי לכספי צדקה כדי לחיות.

התועלת בחיזוק חוסנו האישי של הנזקק
כמו כן יש בעזרה הכספית לנזקק זה - תועלת גדולה לכבודו ולאישיותו. משום שמרגיש שעדיין נשאר במעמד שנמצא בו, ולא נהפך למהות אחרת של אדם, שבעיניו ובעיני רוב האנשים היא נחשבת כמושפלת. ורבים האנשים שלאחר שנהפכו לעניים, לא הצליחו לשקם את עצמם נפשית, ושקעו בדכאון מתמשך, ובכך נהרסו חייהם לצמיתות, ובמקרים רבים גם חיי בני משפחתם.

האם מצוות "והחזקת בו" הינה, מצווה חדשה או כחלק ממצוות צדקה?
והנה נחלקו רבותינו הראשונים, האם חיוב זה הינו כחלק ממצוות הצדקה שהצטווינו בה כפי שנאמר "פתוח תפתח את ידך" - וכך סובר הרמב"ם (פרק י' ממתנות עניים הל' ז), וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' רמט, ו). שהצדקה שנועדה להחזיק אדם שלא יהפך לעני נחשבת - כמעלה הגדולה ביותר מבין שמונת הדרגות והאופנים שיש בנתינת צדקה שמבוארים שם ברמב"ם ובשו"ע. אולם לדעת הרמב"ן (בספר המצוות), היות והתורה החשיבה באופן מיוחד את המעלה הגדולה שיש בהחזקת ושיקום אדם שנמצא במצוקה כספית שלא יפול לעוני, לפיכך קבעה לכך התורה מצוות עשה מיוחדת - שאינה כלולה במצוות צדקה. ומצוות צדקה הרגילה מתייחסת - אך ורק למי שהוא כבר בגדר עני ואביון.

חלק מהאופנים בהם מקיימים מצווה זו
והנה הרמב"ם, והשו"ע שם, וכן בספר אהבת חסד (ח"ב, פ' כא) פירטו חלק מהאופנים שבהם עלינו לעזור לאדם כדי שלא יהפך לעני, באופן שלא נפגע בכבודו. אלא שהדבר תלוי בכל מקרה לגופו, מי הוא אותו נזקק, ומה הוא מוכשר לעשות. ונביא להלן בס"ד כמה דרכים שבהם ניתן לסייע. כגון: לתת לו הלואה כספית בסכום גדול, ולחלק את פרעון החוב לסכומים קטנים, ושישולמו בטווח זמן רחוק ככל הניתן. לתת לו סכום כספי נאה כמתנה באופן מכובד שלא יעלב מכך. אם הנזקק הינו בעל מלאכה - לסדר לו עבודות אצלו, וכן אצל אנשים נוספים בתחום התמחותו, כדי שיוכל להתפרנס מכך בכבוד. ואם יש לו חנות או עסק - לקנות אצלו בעין יפה, וכן לשכנע אנשים נוספים לקנות אצלו. והטוב ביותר הוא, למי שיש עסק מסוים, לקחת את הנזקק כשותף עמו בעיסקו, אם הוא אכן מתאים להתעסק במלאכה זו.

הקדימות במצוות החזקת הנזקק - זהות לקדימות בהל' צדקה
והנה הגדרים של מצוה חשובה זו - הינם כמו שכתוב בהל' צדקה שמבוארים בשו"ע, וברמ"א (ביו"ד סי' רנא, ג) שמקורם מהספרי שהובא שם בביאור הגר"א (ס"ק ד). שתחילה יש להקדים את הקרובים המשפחתיים ובראשם - הורי הבעל ואשתו, ילדיו, אחיו ואחיותיו, ושאר קרוביו, שכניו, עניי שכונתו, ושאר עניי ישראל וע"ש. ובאופן הזה צריך לנהוג - כל מי שיש לו כספי מעשרות או כל סכום כספי אחר שנותן לצדקה.

כיצד נדע למי לתת, ומהו הסכום שצריך כל אדם לתת מממונו?
כמו כן, בין לדעת הרמב"ם שמצוות "והחזקת בו" הינה חלק ממצוות הצדקה הרגילה, ובין לדעת הרמב"ן שזוהי מצווה בפני עצמה, שיעור הנתינה שמחויב בה כל אדם הינה - כפי האמור שם בשו"ע בהל' צדקה (סי' רמט), ובספר אהבת חסד (ח"ב, פרקים: יט-כ) וע"ש, כי הפרטים בכך הינם רבים, ותלויים באפשרויותיו הכספיות של כל אדם.
ונוסיף עוד, שמי שרוצה לקיים מצוות "והחזקת בו" שהיא כאמור המעלה הגדולה ביותר במצוות הצדקה, ולא ידוע לו שיש אצל קרוביו מציאות כזאת - יפנה לגבאי הצדקה המסורים המנהלים את קופת הצדקה שבשכונתו, ויתן להם כסף - עם תנאי מפורש - שיעבירו כסף זה בעילום שם הן של הנזקקים, והן של הנותן, לאותן המשפחות שבעזרת כספו יוכלו להעמידן על רגליהן. ואפילו אם כספו לא יספיק לכך, אלא זקוקים לצורך זה - גם לכספי הקופה, ולכספי תורמים נוספים, בכל זאת ע"י תרומתו הוא יזכה לשותפות ולחלק נכבד מהשכר הגדול שמובטח למקיים מצווה חשובה זו. ולקב"ה יש מספיק אפשרויות לשלם לכל אחד מהשותפים במצווה חשובה זו שכר רב.

האם ישנה הצדקה לחשש, שבנתינת הצדקה בעין יפה יחסר לנותן הכסף שנתן
והנה ישנם אנשים שיש באפשרותם לתת יותר כספים לצדקה, ובפרט אם עדיין לא נתנו חומש או עשירית מרווחיהם לצדקה. ולמרות שיש להם לב רחב לעזור בגופם לאחרים, בכל זאת עדיין חושבים בטעותם, שע"י נתינת כספם לצדקה - יחסר להם אח"כ הכסף הזה לצרכיהם הפרטיים וכו'. אמנם הרמב"ם (פ' י' ממתנות עניים, הל' ב) שהובאו דבריו להלכה בשו"ע (יו"ד סי' רמז, ב) וגם הטור שם מתייחסים לטענה זו, ומורים לנו הלכה למעשה בצורה ודאית. ואלו דבריהם: לעולם - אין אדם מעני מהצדקה - ואין דבר רע ולא היזק נגרם בגלל הצדקה, שנאמר "והיה מעשה הצדקה - שלום" ע"כ. והוסיף על כך הטור שם וז"ל: ואל יעלה בליבך עצה לומר - איך אחסר ממוני ליתנו לעניים? כי יש לך לדעת - שאין הממון שאצלך - רק כפקדון לעשות בו רצון המפקיד [שזה הקב"ה]. ורצונו - שיחלקו אותו לעניים. וע"י כך זוכה - גם הנותן. שנאמר "והלך לפניך - צדקך" - וזה בדוק ומנוסה - כי בשביל הצדקה שנתן - לא יחסר לו, אלא אדרבה - תוסיף לו עושר וכבוד [בעולם הזה, ובעוה"ב], ע"כ. וכעין זה כתב בהרחבה גם הרמב"ן בספר המצוות (מצוה יז) וע"ש.

סכום הממון שיחסר לכל אדם - נקבע לו עוד בראש השנה
ונבאר זאת מעט. כתוב בגמ' ב"ב (י.) דרש ר"י ברבי שלום: כשם שמזונותיו של אדם [רש"י - שכר שיתפרנס ממנו] קצובים לו מראש השנה - כך חסרונותיו של אדם [רש"י - ההפסד שעתיד להפסיד] קצובים לו מראש השנה. זכה - הלא פרוס לרעב לחמך [רש"י: זכה למזל טוב - יתן אותו חסרון לעניים] לא זכה - ועניים מרודים תביא בית [כלומר - יתנם לעניים שאינם מהוגנים. או שיקחו זאת ממנו השלטונות בעל כורחו].
ומביאה הגמ' שם ראיה לכך, שרבי יוחנן בן זכאי חלם בתחילת השנה, שילקח מבני אחותו במהלך השנה שבע מאות זהובים. ור' יוחנן לא סיפר להם את חלומו, אלא במשך השנה ביקש מהם פעמים רבות כסף לצדקה, ונתנו לו בסך הכל - שש מאות שמונים ושלש דינרים לצדקה. ובעשרת ימי תשובה גבו מהם לפתע השלטונות שבע עשרה דינרים. והרגיעם ר' יוחנן, שיותר לא יגבו מהם באותה השנה - כי כך נגזר עליהם מראש בשנה הקודמת שיחסר ממעותיהם. וכעין מעשה זה, מובא גם בילקוט שמעוני פ' בהר (רמז תרסה) על בני אחותו של רבי שמעון בן יוחאי וע"ש.
נמצאנו למדים מדברי חז"ל אלו, שבכל המקרים שאדם נותן צדקה לעניים הגונים - לא נחסר ממונו כלל. כי את הסכום שנתן לצדקה - ממילא היה נחסר ממנו. או ע"י השלטונות או שהיה נלקח ממנו בעורמה ע"י אנשים שאינם הגונים או שלפתע היו מתקלקלים בביתו דברים הכרחיים שהוצרך לתקן ע"י בעלי מלאכה שונים. או חמור מכך, שהיה נצרך לשלם את הכסף לרופאים או לטיפולים רפואיים שונים כדברי חז"ל בפסיקתא, ובמדרש רבה שיר השירים (פ"ו) שהובאו באור זרוע (בתחילת הל' צדקה, סס"ק א) וז"ל: אמר רב לוי: הפתח [כלומר - דלת הבית] שאינו פתוח למצווה [כלומר - למצוות צדקה] - פתוח לרופא ע"כ.
וכמדומה לענ"ד, שעל סמך דברי חז"ל אלו כתבו הרמב"ם, הטור, והשו"ע באופן ודאי - שלעולם - אין אדם מעני מהצדקה - ולא נגרם לו מכך שום היזק. כי כאמור את הכסף שנתן לצדקה - היה צריך ממילא להוציאו מרשותו - כי כך נגזר עליו בראש השנה. אלא שבזה שנתן לצדקה - קיים מצווה גדולה שתועיל לו הרבה הן בעולם הזה, והן בעולם הבא וכפי ופירטו חז"ל בגמ' ב"ב (י. בסופו) וע"ש. אמנם נדגיש כאמור לעיל, שאדם במצב כלכלי רגיל שאינו נחשב עשיר, וכ"ש אברכים, עליהם לתת צדקה אך ורק על פי ההלכות המבוארות בשו"ע (יו"ד סי' רמט) ולא מעבר לכך - כדי שלא יהפכו לנזקקים שיצטרכו אח"כ לתמוך בהם וע"ש.
לפיכך אשרי מי שכספו מגיע לצורכי הצדקה הראויה. וכל המסתפק מהן המטרות הראויות ביותר לתת להן, ושלא יכשל בנתינה לעניים שאינם הגונים, יפנה לרב שכונתו או לגבאי קופת הצדקה שבשכונתו, שידריכו אותו על כך, ולא יחליט לבדו על סמך טלפונים או דפי פרסומת שונים ורועשים שמקבל לביתו תמידים כסדרם וד"ל.