מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

החיוב על מוסדות הקדש לנהוג בממונות לפנים משורת הדין

הרב צבי שפיץ

בבא מציעא פו ע"א

שאלה:
הנהלת תלמוד תורה החליטו לפטר את אחד המלמדים, ואחד מעובדי התחזוקה, שהתבגרו וכבר לא ממלאים כראוי את תפקידם. העובדים שמאשרים את העובדות, מבקשים מהנהלת הת"ת שלמרות זאת, עקב עבודתם היעילה שנים רבות בת"ת, שינהגו עמם לפנים משורת הדין, ויפצו אותם במענקי פרישה גדולים יותר ממה שמגיע להם על פי הדין, כדי להקל עליהם את פרנסת משפחתם מכאן ואילך. שהרי לא סביר שימצאו בגילם מקום עבודה אחר.
הנהלת הת"ת מבינה את בקשתם ואת הצרכים שלהם, אולם היא מסתפקת, האם מותר להם על פי הלכה לתת לעובדים הללו כספים נוספים לפנים משורת הדין. מאחר וכספים אלו אינם כספים פרטיים אלא שייכים להקדש. ואולי אין להם סמכות הלכתית להוציאם מההקדש, אם על פי הדין אינם חייבים בכך?

תשובה:
א. מותר וראוי גם לכתחילה לכל מוסד תורני, בתי כנסת, ישיבות, מוסדות צדקה וחסד וכיו"ב, לנהוג עם כל המתעסקים עמם לפנים משורת הדין. ואפילו באותם המקרים שלצורך כך יצטרכו למחול על הפסד כספי שנגרם להם בשגגה, מלומדי המוסד, מהעובדים או מכל אדם אחר שהתעסק עמם.
כמו כן רשאית הנהלת מוסד ההקדש, לשלם מכספי ההקדש למתעסקים עמם כמו עובדים, סוחרים שסיפקו להם מוצרים שונים וכדו', כספים נוספים לפנים משורת הדין, בכל המקרים שנראה להם שכך ראוי לנהוג - ואין בכך משום מעילה בכספי ההקדש. אלא אדרבה במקרים רבים - יש בכך קידוש ה', וקיום רצון הבורא ית"ש שבאופן הזה ינהגו עבדי ה' ומשרתיו.
ב. אמנם במקרים שלדעת הנהלת ההקדש אין לוותר, ואדרבה צריך לתבוע את הנזק מהמזיק להם, ובפרט אם המזיק עשה זאת בכוונה תחילה - אין להם שום מניעה לתבוע מהחייב את הכסף שמגיע להם ממנו. או לפטר עובד שמזיק בפשיעה למוסד ו/או ללומדים שם.

מקורות:
מובא בגמ' ב"מ (פג.) שרבה בר בר חנה שכר סבלים שיעבירו עבורו חבית יין ממקום אחד למשנהו, ומחמת פשיעתם וחוסר זהירותם, נפלה חבית היין ונשברה. והנה אע"פ שמצד הדין היו הסבלים חייבים לשלם עבור חבית היין שנשברה מחמת פשיעתם - בכל זאת פטרם רב מתשלום, ואדרבה עוד חייב את רבה לשלם להם שכר עבור יום העבודה שעבדו, למרות שלא הועילו מאומה בעבודתם - מחמת הפסוק במשלי (ב, כ) "למען תלך בדרך טובים, וארחות צדיקים תשמור".
ולכאורה קשה, למה לא הובא דין זה להלכה בשו"ע, הלא בגמ' שם רב אמר לרבה - שדינא הכי.
והביאור בזה כמו שכתב הגר"א במשלי שם. שכל אדם - ודאי שיכול לתבוע מהסבלים את דמי החבית ששברו. וכ"ש שהיה פטור מלשלם להם עבור יום העבודה, משום שלא הועילו בעבודתם מאומה. אולם ישנו חיוב מיוחד לגבי ת"ח בני עליה כרבה בר בר חנה ושכמותו בכל דור ודור, לנהוג לפנים משורת הדין, ולגבם - חיוב זה הינו מעיקר הדין. לפיכך השו"ע שכותב הלכות המתייחסות לכל אדם באשר הוא ע"פ גדרי חושן משפט, לא היה יכול לכתוב הלכה זו, שאינה קיימת כלל לגבי רוב בני אדם.

מתי צריך לחסוך ולצמצם בכספי ההקדש
לאור האמור, נלמד מכאן הוראה למעשה גם לגבי מוסדות הקודש כגון בתי כנסת, ישיבות, תלמודי תורה, מוסדות צדקה וחסד או מוסדות חינוכיים לבנות וכדו'. שכאשר הנידון הוא לגבי הוצאות כספי המוסד עבור צרכיו הפרטיים של המנהל וצוות העובדים - שם צריכה להיות זהירות מיוחדת בכספי ההקדש שלא לבזבזם שלא לצורך. ולכן, נהגו מנהלי מוסדות יראי שמים, לחסוך בכספים אלו בכל מה שנוגע לצורכיהם הפרטיים, גם בשעה שעבדו לצורך המוסד, והעדיפו לנסוע באוטובוס ציבורי ולא במונית או שישנו בחו"ל במקומות זולים ולא בבתי מלון וכיו"ב, וזאת - למרות שנסעו לצורך גיוס כספים למוסד החינוכי. וכמו כן הם נזהרו מאד בכספי ההקדש, ולכן כאשר השתמשו לצורכם הפרטי בטלפון או באוכל של המוסד - קיזזו הוצאות אלו משכרם החודשי וכדומה. משום שבכל המקרים הללו, ניתן להשיג את אותה מטרה שרוצים להשיג לצורך המוסד, באופן זול יותר. אלא שלצורך כך יצטרך הגבאי להתאמץ או לטרוח יותר ובפחות נוחות, ובמקרים אלו ודאי שיש חיוב, ועכ"פ ודאי שראוי לכתחילה לחסוך ככל הניתן בכספי ההקדש.
וכ"ש אם מתבזבזים כספי ההקדש לשוא, כגון תאורה או מכשירי חשמל שדולקים ללא צורך, או כשישנה אפשרות לחסוך בקניית אוכל שלא נאכל ע"י התלמידים או לרכשו במקומות זולים יותר, שבמקרים אלו ישנו חיוב על ההנהלה ועל כל אחד שבידו לסייע בכך, לחסוך ככל הניתן בכספי ההקדש. משום שכאמור, אין בחסכון זה מניעה מניהול תקין של המוסד על כל צרכיו האמיתיים.
ורק במקרים שחושב שליח או מנהל מוסד ההקדש, שאם ינהג בנוחות מסוימת או שאם ישקיע כספים השייכים למוסד לצורך פרסומת או עבור יצירת קשרים עם נדבנים, יוכל לגייס יותר כספים להקדש - עליו לעשות זאת מכספי ההקדש - כי זהו טובת ההקדש.

מתי צריך ההקדש לנהוג לפנים משורת הדין
אולם, כאשר הנידון הוא ביחס לתשלום עבור פועלים שבאו לעבוד במוסד. או כשהנידון הוא ביחס להפסדים שנגרמו למוסד מחמת מקח וממכר וכדומה. או כשיש צורך חינוכי או צורך אחר למחול לתלמיד או לעובד שהזיקו בשגגה לרכוש המוסד וכיוצא בזה. במקרים אלו עליהם לנהוג לפנים משורת הדין. מאחר ומקובל גם אצל בני אדם בשוק או עכ"פ אצל בני עליה למחול למי שהזיקם. וכמו כן מבואר בגמ' וכפי שפירשה הגר"א, שישנו חיוב על בני עליה לשלם לפעמים מכספם הפרטי גם לפנים משורת הדין.
ומאחר וגדר מוסדות הקודש בדורנו הוא - כרבה בר בר חנה, שלגביהם נאמר בגמ' - שדינא הוא לנהוג לפנים משורת הדין. משום שהם השליחים המייצגים את רצון הקב"ה בעולם - ולצורך זה הם הוקמו, ובעזרתם מופצת התורה, התפילה, הצדקה והחסד בעם ישראל. ועיני כל ישראל מופנית אליהם ולמנהיגיהם לראות כיצד רצון הקב"ה שינהגו עבדי ה' ית"ש. נמצא שאין חלילה בהנהגה זו, ואפילו אם היא כרוכה לעיתים בהוצאות כספיות נוספות, משום מעילה בכספי הקדש. אלא אדרבה יש בכך קידוש השם גדול - וזהו רצון הבורא ית"ש מיראיו, ומכל מוסדות התורה וההקדש שהוקמו לשם הבורא ית"ש - שינהגו כך. וממילא ודאי שגם לשם כך נאספו הכספים שנועדו להחזקתם, כדי שינהגו עמם באופן הראוי ביותר לפי מעמדם.