כמה צריך להשקיע בקדושה / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
בבא מציעא פ ע"ב
תנו רבנן: קב לכתף.
רש"י: קב לכתף - קב הוי תוספת לאדם הנושא בכתף, וחייב המוסיף בקלקולו, מכאן אתה למד שמשא אדם בינוני שלשים קב שהן חמש סאין, דתנן: תוספת החמור שלשה קבין שהן חצי סאה, ומשאו לתך חמש עשרה סאין, אלמא: תוספת אחד משלשים במשא הוא, ואשמועינן דאם הוסיף עליו קב - חייב
יש עניין על פי קבלה (מופיע בפע"ח, שער השבת, כ"ד), ששבת תהיה בעלת ל"א שעות. זאת אומרת להוסיף שבע שעות נוספות על יממת השבת, כך שסך הכל יהיה היהודי שרוי באווירת השבת במשך ל"א שעות. אולם מה ההיגיון שעומד מאחורי ההנהגה הקדושה הזו?
תשובה מיוחדת במינה לשאלה זו, מביא רבי צבי אלימלך, ה'בני יששכר' מדינוב (מאמרי השבתות, מאמר ב, אות א), שמסביר את הדברים על יסוד דברי הגמרא שלנו.
הוא פותח ואומר שזמנה הרשמי של השבת על פי הטבע הוא עשרים וארבע שעות, אלא שמכיוון ושבת מוגדרת כיום קדוש, הרי שיש להוסיף עליה חומש, שהרי התורה קובעת ששימוש בקודש, כמו אכילת דבר קדוש, מחייבת תוספת של חומש, היינו עשרים אחוז.
עשרים אחוז מעשרים וארבע שעות יוצאים שש, כך שיש צורך להוסיף שש שעות על עשרים וארבע השעות של השבת, מה שמחייב אותנו בשלושים שעות שביתה.
על מהלך זה בהבנת תחומיה של השבת, יש להוסיף את דברי הסוגיה שלנו, ממנה יוצא שבעצם תוספת של אחד לשלושים, היא הנקראת תוספת של ממש. שכן תוספת משא לכתף נחשבת רק כאשר הוסיפו לו עוד קב על השלושים שכבר יש לו.
מכאן אנחנו נמצאים למדים, שאם ברצוננו לחוש באמת בתוספת של קדושה שתחול בשבת שלנו, עלינו להוסיף עוד שעה אחת על שלושים השעות שבהן אנחנו כבר מחוייבים מצד התורה, כפי שהסברנו.
דברים אלו מתחברים גם למקום היותר פנימי של הסוגיה שלנו. מכיוון שהסוגיה מדברת על הגדרת "משא", ואומרת שהקב הנוסף הוא הנחשב למשא על הכתף.
אולם, כאשר יהודי מוסיף עוד שעה אחת והופך את השבת שלו לבעלת ל"א שעות סה"כ, הוא בעצם אומר בזה לקב"ה, שהשבת איננה משא עבורו, ומה שנחשב כמשא עבור כל העולם, עבורו נחשב חלק מהותי מיום המנוחה והקדושה שלו.
