מעשר כספים מכסף עתידי / רפי זברגר

בבא בתרא עט ע"א-ע"ב

הקדמה

המשנה בדף ע''ח ממשיכה לדון בתכולות מכירה ופוסקת כי המוכר את החמור מכר גם את הסייח, אך אם מכר את הפרה לא מכר את בנה. מסיימת המשנה בארבע פסקים נוספים:
מכר אשפה - מכר זבלה. מכר בור - מכר מימיה. מכר כוורת - מכר דבורים. מכר שובך - מכר יונים.
הגמרא (ע''ט.) דנה מה דין חפצים אלו ביחס להקדש, ומצטטת משנה ממסכת מעילה (י''ג, א'), ולאחר מכן מצטטת ברייתא:
תנו רבנן: הקדישן ריקנין ואח"כ נתמלאו - מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן; רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: אף מועלין במה שבתוכן. הקדישן מלאין - מועלין בהן ובמה שבתוכן, ורבי אלעזר ברבי שמעון מחליף (לא מועלים במה שבתוכן);
הגמרא מגיעה למסקנה כי מחלוקת התנאים ברישא של הברייתא (העוסקת בהקדיש ריק ואחר כך התמלאו) הינה ביחס לבור ושובך, אבל בשדה ואילן כולם מסכימים כי מועלין בשדה ובמה שבתוכה.
הגמרא בהמשך דנה על הסיפא של הברייתא ועל כך נסוב נושא המאמר. 
 

הנושא

ובמלאים במאי פליגי?
מה שורש המחלוקת בסיפא של הברייתא הדנה במקרה והקדיש כבר מלאים (בור, שובך ושדה אילן).
אמר רבא: כגון שהקדיש בור סתם, ור' אלעזר ברבי שמעון סבר לה כאבוה, דאמר: דנין דין גבוה מדין הדיוט, מה דין הדיוט - מצי אמר: בירא זביני לך, מיא לא זביני לך, אף דין גבוה - בירא אקדיש, מיא לא אקדיש; (ותנא קמא סבר: אין דנין דין גבוה מדין הדיוט).
רבא מעמיד את הסיפא במקרה והקדיש בור מלא מים, או שובך מלא יונים ולא הסביר למה כוונתו בהקדש, האם גם למים וליונים או רק לבור ולשובך. רבי אליעזר סבר כדעת רבי שמעון אביו הלומד דין הקדש (''גבוה'' בלשון הגמרא) מדין הדיוט (חפצים שאינם הקדש). וכמו שבדין הדיוט יכול המוכר לומר לקונה כי מכר לו רק את הבור ללא המים או שובך ללא יונים (לדעתו המוכר ''בעין רעה מוכר''), כך גם בהקדש (המקדיש ''בעין רעה מקדיש''), ולכן המים והיונים אינם מוקדשים. ותנא קמא סבר כי לא לומדים דין גבוה מדין הדיוט, ולכן, למרות שהמוכר אמנם ''מוכר בעין רעה'' אך המקדיש ''בעין טובה מקדיש'' ואדם שהקדיש בור מלא או שובך מלא הרי גם המים והיונים מוקדשות.
הריטב''א על המקום מצטט קושייה של הרשב''ם על הברייתא:
קשיא לי' לרבינו שמואל הרי אמרו דרבי אליעזר בן רבי שמעון סבר דבריקנים הקדיש אפילו העתידים לבוא שם כרבי מאיר והיאך נאמר שלא הקדיש אלא המלאים שהיו שם בשעת הקדש,
כיצד ייתכן כי רבי אליעזר ברישא סובר כי המקדיש ריקנין הקדיש אפילו את מה שעתיד להיכנס לבור או לשובך, אך בסיפא, אם הקדיש מלאים – לא הקדיש מה שבתוכן. לכאורה היה צריך להיות אפילו קל וחומר. שהרי אם מקדיש מה שעתיד להגיע, קל וחומר שיקדיש את מה שכבר נמצא!
תשובת הרשב''ם (המצוטטת גם בפירוש הריטב''א) ''מפתיעה'' קמעה:
ותירץ ז"ל: דממה שאינו מצוי שם אינו מקפיד שם לשיירו לעצמו אבל מה שהיה שם מצוי הקפיד לשיירו לעצמו והקדיש בעין רעה.
המים שעוד יגיעו בעתיד אדם ''אינו מקפיד'' ולכן מוכן להקדישו, מה שאין כן המים שנמצאים כבר עתה בתוך הבור (או היונים בתוך השובך) אדם ''מקפיד לשיירו'' ולכן מקדיש בעין רעה, רק את הבור ללא המים.
יש להסביר תשובה זו ולומר כי אפילו למאן דאמר מוכר ומקדיש בעין רעה, הרי זה רק לדברים הנמצאים כרגע ''מול העינים''. אך לגבי מה שעתיד לבוא ולהגיע, אדם יותר ''נדיב'' ומוכן להקדיש גם את מה שבתוך הכלי המכור, אולי בגלל "שאינו מרגיש" כל כך את הנתינה. 
 

מהו המסר?

עיקרון של תשובת הרשב''ם מבוטא יפה אצל ילדים קטנים שהם מאוד ''רכושניים''. למשל, המשפט ''זה שלי'' נשמע לא אחת מפי ילד, כאשר הוא מחזיק דבר מה, ולא מוכן לתת לילד אחר או אף להוריו. תכונה זו קיימת אך ורק כאשר החפץ הגיע לידיו או שהוא רואה אותו בעיניו. תחושות אלו אינן קיימות כאשר החפץ מחוץ לטווח העיניים שלו.
דוגמא נוספת: הרבה יותר קשה לאדם לתת משלו (לצדקה או לגורם אחר) כאשר הכסף נמצא בידיו. אך אם הכסף נמצא "אי שם", או אפילו ''כסף עתידי'', הרי שנקל לו הרבה יותר ''להשתחרר'' ממנו לתיתו לאחר.
מכוח תכונה אנושית זו נייעץ לאנשים לתרום לצדקה מכספם אשר טרם הגיע בפועל אליהם. כסף עתידי כמו משכורת אשר עתידה להיכנס לחשבון הבנק, או כל כסף אחר אשר עתיד ''לנחות'' על האדם, מוטב ורצוי להפריש ממנו מעשר צדקה טרם הגעת הכסף לידיו.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, אבי מורי שמואל ב''ר יוסף וחמי משה בן ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]