אותיות נקנות במסירה
בבא בתרא עז ע"א
"אותיות נקנות במסירה".
צריך לבאר את מהותה של מסירה זו.
לפי ביאור אחד,
משמעות מסירה היא מסירה מיד המקנה ליד הקונה. ויחד עם מסירה זו צריך הקונה גם לעשות קנין הגבהה.
כמו שמצינו במסכת בבא בתרא דף קנא ע"א:
"אימיה דרב עמרם חסידא הוה לה מלוגא דשטראי, כי קא שכבא אמרה: ליהוי לעמרם ברי; אתי אחוה לקמיה דרב נחמן, אמרו ליה: והא לא משך!".
לפי ביאור שני,
די או במסירה או בהגבהה. (ע' חידושי הרמב"ן ב"ב דף עו ע"א ד"ה והא דאמרינן).
לפי ביאור נוסף,
משמעות קנין מסירה היא, שקימים דברים שקשה לבצע בהם את פעולת הקנין, משום גודלם (בהמה, ספינה), או משום שאין בהם ממש (חובות הכתובים בשטרות).
לכן הקנין מתבצע ב'מוסירה' של אותו דבר, כלומר בדבר שאיתו מנהיגים אותו.
בבהמה:
כדלעיל בבא בתרא דף עה ע"ב (וקידושין דף כב ע"ב)
"כיצד במסירה? אחזה בטלפה, בשערה, באוכף שעליה, בשליף שעליה, בפרומביא שבפיה, בזוג שבצוארה - קנאה".
המוסירה היא המושכות שבו מנהיגים את הבהמה, שתלך בדרך ישרה.
ככתוב בפסוקים:
(ישעיהו פרק נב, ב) הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ
(ירמיהו פרק ה, ה) נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת
(ירמיהו כז, ב) עֲשֵׂה לְךָ מוֹסֵרוֹת
(ירמיהו ל, ח) וּמוֹסְרוֹתֶיךָ אֲנַתֵּק
(תהלים קז, יד) וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק
(תהלים קטז, טז) פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי
(איוב יב, יח) מוּסַר מְלָכִים פִּתֵּחַ
(איוב לג, טז) וּבְמֹסָרָם יַחְתֹּם
(איוב לט, ה) וּמֹסְרוֹת עָרוֹד מִי פִתֵּחַ
בפועל 'יסר' מתחלף ב'ישר'.
גם המוסר, והיסורים, תפקידם לישר את דרך האדם.
בספינה:
לעיל בבא בתרא דף עו ע"א:
"ספינה נקנית במסירה".
מהי ה'מוסירה' שנעשית בו המסירה, בספינה?
מבואר במסכת כתובות דף פה ע"א:
"רב פפא מימלח מלוחי, רב הונא בריה דרב יהושע ממתח לה באשלא".
ופירש רש"י: "ממלח מלוחי - מנהיגה בעוגין שלה שקורין ריימ"ש בלעז ממלח שקורין ווירני"ר בלעז לשון וייראו המלחים (יונה א)".
בשטרות:
השטר הוא ה'מוסרות' של החוב, כדברי הגמרא במסכת קידושין דף כז ע"א: "שאני שטר, דאפסירא דארעא הוא". או "אפסרא דארעא" (בבא בתרא דף נג ע"ב), ופירש שם הרשב"ם:
"כמו שהאפסר משמר את הבהמה ואמרינן בקדושין (דף כז ע"ב) תדע אילו מכר לו עשר בהמות באפסר אחד מי לא קנה הבהמות בשביל שמחזיק באפסר והאי מצר נמי אפסרא דארעא הוא וכמי שמחזיק בשדות דמי".
היוצא מזה, שצריך להגביה את השטר, כמו שצריך להגביה כל דבר שרוצים לקנותו.
ועצם הגבהה זו נקראת מסירה, כי עיקר הקנין אינו עבור הנייר, אלא עבור החוב הכתוב בו.
ממש כמו שאחיזה באוכף הבהמה קונה את הבהמה (למאן דאמר, ואין הלכה כן).
