אונאה בעבודת השם?! / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
בבא מציעא מט ע"ב
שוי שיתא בחמשא, שוי שיתא בשבעה - כולי עלמא לא פליגי דבתר מקח אזלינן, ואונאה הויא.
בקרב עובדי ה' יש דיבורים על חשבון נפש שכל אחד צריך לעשות, על מה שעשה, על מה שהרגיש, ועל תכונות הנפש שיש בו. העניין הוא, שיש דברים שבהם אנחנו בטוחים שהכל בסדר איתנו, ואם כך השאלה המתבקשת היא, מה החשבון נפש שצריך לעשות ביחס למקומות אלו?
לצורך העניין, אם אני מתנהג בחסידות, וכל מכריי אומרים שאני צדיק גמור, אם כך מה הבעיה? איפה צריך להיות חשבון הנפש שלי, ועל מה?
תשובה חדה כתער, מובאת בשמו של האדמו"ר רבי דוד (ר' דוד'ל) מטאלנא (כנסת דוד, עמ' כז), על בסיס דברי הגמרא בסוגייתנו.
מתוך דברי הסוגיה שלנו עולה שאונאה קשורה עם המספר שש, שכן אונאה יכולה לגעת עד "שתות".
שש, אומר רבי דוד'ל, הוא מושג בקבלה שמייצג את ששת המידות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ומתוך דברי הגמרא נמצאנו למדים רעיון עמוק שנוגע לנפשו של כל אחד מאיתנו.
אפשר להונות בכל אחת מששת המידות. היינו, ניתן לגרום לאנשים אחרים, וגם לעצמנו, לחשוב שאנחנו בעלי חסד, בשעה שאיננו, או שאנחנו אנשים תקיפים ואיתנים בדעותינו, כאשר האמת איננה כך. אפשר אפילו לגרום לאנשים לחשוב שאנחנו אנשי "יסוד", ומידת היסוד היא המידה השייכת לצדיקים, בה בשעה שאנחנו רחוק מאוד ממידה זו.
לכן על האדם להיות כל הזמן עם יד על הדופק, האם מה שנדמה כלפי חוץ שהוא המציאות הרוחנית שלנו, וזוהי אכן תמונת המצב, או שמא אנחנו לא אוחזים במקומות הרוחניים והנפשיים שאנחנו מדמים שאנחנו אוחזים, משום שיש אונאה עד "שתות".
אולם, המקום שבו אין אונאה כלל, ואם אנחנו אוחזים במידה זו חזקה עלינו שאכן התמונה הנגלית, היא התמונה הפנימית, זה המקום שבו האדם אוחז ב"ונפשי כעפר לכל תהיה", כאשר הוא משים עצמו כאסקופה הנדרסת.
הסיבה לזה שאם אדם מתנהג בענווה, אל לו לחשוש שמא הוא לא באמת אוחז במקום זה היא, משום שביחס ל"עפר", נאמר בגמרא (כתובות צח, א) "אין אונאה לקרקעות".
כך שביחס לכל מידה, על האדם אכן לייסר את עצמו ולעשות חשבון נפש האם הוא באמת אוחז במקום שבו הוא מדמה לעצמו שהוא אוחז, אולם ביחס לענווה, חזקה עליו שזהו אכן המופע האמיתי.
