מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
חיוב השבת אבידה לת"ח או אדם נכבד
הרב צבי שפיץ
בבא מציעא כט ע"ב
שאלה:
שליח של חנות בשר הניח בטעות חבילה גדולה של בשר טרי, ליד דלת ביתו של תלמיד חכם מכובד. המשלוח היה מיועד לאשה מבוגרת, שגרה לבדה במרחק של חמישה בתים מאותו ת"ח. בפתק של המשלוח לא צויין מאיזה חנות הגיע הבשר, כך שלא ניתן לפנות אליהם.
מסתפק הת"ח, האם היות והאשה המבוגרת לא תוכל לקחת לביתה את החבילה הגדולה, חל עליו חיוב מדין השבת אבידה להביאה לביתה, למרות שאין דרכו לקחת חבילות גדולות ברשות הרבים?
או אפילו אם מעיקר הדין הוא פטור מכך, האם ראוי לפנים משורת הדין שימחל על כבודו וישיב בעצמו את חבילת הבשר לאשה או שישכור בכספו אדם שיעשה זאת?
תשובה:
ראשית נקדים, שנידון זה מבואר במשנה ובגמ' בב"מ (כט:, ל.:), ברמב"ם (פ' יא מאבידה הל' יג-יז), ובשו"ע (חו"מ סי' רסג, א-ג. וכן בשו"ע שם סי' רעב, ג לגבי הל' פריקה וטעונה), בשו"ע הגר"ז (הל' מציאה ופקדון סעיפים: לה-לז), שו"ת פרי יצחק (ח"א מסימן נב ואילך) ועוד. וכדי להגדיר ולהבהיר יותר את פרטי ההלכה, נכתוב בס"ד בקצרה את עיקרי ההלכות.
א. כתוב בתורה (דברים כב, א) "והתעלמת מהם - השב תשיבם לאחיך". ולמדו מכאן חז"ל, שישנם מקרים שמותר להתעלם ולא להשיב אבידה - למרות שיש בה סימן, ולמרות שרואים אותה מונחת ברשות הרבים, ואם לא יקחוה - היא עלולה להגנב משם. כגון: אם המוצא הינו זקן, שאין זה כבודו לסחוב אבידה כזאת ברחוב.
ב. פטור זה קיים - רק במקרים שהזקן שמצאה יודע, שאם יראה ברה"ר חפץ דומה ששייך לו, גם אז לא יטלנו משם מחמת בזיון כבודו, למרות שיודע שכתוצאה מכך החפץ עלול להגנב או להאבד משם, ויאבד את ממונו.
אולם אם מודה הזקן המוצא, שאם היה נאבד ממנו חפץ דומה, והיה מוצאו ברה"ר, היה חס על ממונו, ולוקח זאת מרה"ר למרות הבזיון הכרוך בכך, במקרה זה - חייב גם כשמוצא אבידה מסוג זה ברה"ר, לקחתה משם ולהשיבה למאבד. ואם אינו יודע מי הוא - יניחנה בביתו במקום משתמר, ויטרח לפרסם ברבים על האבידה שמצא.
ג. במקרים שיש את הפטור "זקן ואינה לפי כבודו", הפטור הוא - אפילו אם הזקן יכול לשכור בכסף אדם אחר שיקח את האבידה מרה"ר ויטפל בה כראוי. וזאת למרות שאם היה רואה ממון שלו שאבד ברה"ר - היה שוכר בכספו פועל שיקח אותו משם ויביאנו אל ביתו. והטעם, מאחר והתורה פטרה אותו מעיקר הדין במקרה זה ממצוות השבת אבידה, ואינו חייב להכניס את עצמו למציאות שיקיים בה את המצווה.
אולם אם לפנים משורת הדין שכר מכספו פועל שיקח את האבידה ויטפל בה - חייב המאבד כשיקבלה לשלם לו את הוצאותיו.
ואם הזקן רואה לידו אדם אחראי שיכול לקיים את מצוות השבת האבידה - עליו להודיע לאותו אדם על קיום האבידה, כדי שהאבידה תושב לבעליה.
ד. בגדר של "זקן ואינה לפי כבודו" כלולים: תלמיד חכם, אדם מבוגר, אדם בעל משרה מכובדת, ואפילו שאינה מישרה תורנית, אדם מכובד מחמת עושרו, חולה שמסיבות בריאות אינו יכול להרים משא כבד כזה. אשה שרואה אבידה כזאת ברחוב, ומטעמי צניעות או כובדה של האבידה אין דרך נשים לשאת אבידה מסוג זה.
ה. קיים הבדל מהותי בין אם הפטור הינו משום שהמוצא הינו תלמיד חכם, לבין אם הפטור הוא משום שהמוצא הינו משאר האנשים שצויינו לעיל:
שאם הפטור נובע מחמת: גילו, עושרו או מישרתו המכובדת של המוצא וכו', במקרים אלו למרות הפטור - ראוי לו לפנים משורת הדין להשתדל ולהשיב את האבידה למאבד.
אולם אם הפטור נובע בגלל שהמוצא הינו תלמיד חכם, וזה בזיון עבורו לסחוב אבידה מסוג כזה ברה"ר, במקרה זה נחלקו הרמב"ם, והרא"ש שם (סי' כא). לדעת הרא"ש - אסור לתלמיד חכם למחול על בזיון כבוד התורה שלמד, ולכן אסור לו מהתורה לסחוב חבילה כזאת ברה"ר. ואם רוצה לעשות לפנים משורת הדין, עליו לשלם לבעל האבידה [אם הוא מכירו] עבור האבידה. או שישכור בכספו פועל שישיב או יטפל באבידה כראוי עד שימצא את בעל האבידה.
אולם לדעת הרמב"ם, מכיון שהבזיון שנגרם לתלמיד חכם מטיפול ולקיחת האבידה ברה"ר, נובע מקיום מצוות השבת אבידה. לכן אע"פ שאנשים שרואים אותו ברה"ר סוחב אותה, לא יידעו שהוא מתעסק באבידה, למרות זאת רשאי הת"ח לפנים משורת הדין לקחת אותה ברה"ר כדי להשיבה לבעליה.
והיות ומחלוקת רבותינו הראשונים יוצרת ספק בדין תורה - לפיכך כל תלמיד חכם שברור לו שלא היה לוקח חפץ כזה ברה"ר אפילו אם היה שייך לו, ולמרות שיודע שמפסיד בכך את ממונו, אסור לו לקחת אותו כשהוא אבידה. כמו בכל ספק בדין תורה שהולכים לחומרא, ואין לו היתר לבזות את התורה שלמד.
ו. ונראה לענ"ד, שאם אשה מצאה אבידה שמטעמי צניעות בזיון עבורה לסחוב חפץ כזה ברה"ר. או אדם שאסור לו מסיבות רפואיות לסחוב משקל כזה, במקרים אלו - גם לדעת הרמב"ם אסור להם לנהוג לפנים משורת הדין ולסחוב ברה"ר. אלא רשאים לנהוג לפנים משורת הדין כמו הפתרונות שצויינו לעיל בסעיף ה' לדעת הרא"ש.
ז. אם האדם המכובד מתבייש לטפל באבידה רק אם ימצאנה בעירו, כי שם מכירים אותו. אבל בעיר אחרת, לא יתבייש מלסחוב ברה"ר חפץ דומה אם הוא היה ממונו, חייב לטפל באבידה אם ימצאנה בעיר שאינו גר בה, [ע"פ השו"ע שם, סעיף ב].
ח. אם מוצא האבידה הינו אדם עשיר, או בעל משרה מכובדת תורנית או בעולם המסחר וכו', שאנשים אחרים בתפקידו או במעמדו אינם מתביישים לקחת עמם ברה"ר חפץ כמו האבידה שנמצאה. ורק המוצא הזה בגלל גאוותו המרובה והחשבת עצמו, מתבייש לקחת חפץ כזה ברה"ר. במקרה כזה, למרות שאפילו אם החפץ היה ממונו - היה מסכים מחמת גאוותו שיאבד, באבידה - חייב לקחתה ברה"ר ולטפל בה כראוי כדי להשיבה לבעליה. [ע"פ הדרישה סי' ערב ס"ק ז, וכן כתב בשו"ע הגר"ז הל' מציאה ואבידה סעיף לו] וע"ש.
ט. לאור האמור בנידון השאלה דנן, על ת"ח לנהוג או כמו שכתוב בסעיף ב. או כמו שכתוב בסעיף ה, ותלוי הדבר כיצד הוא יתנהג אם היה אובד לו חפץ דומה ברה"ר.
