גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תיד מדור "עלי הדף"
מסכת בבא מציעא
דף לה ע"א
בענין שכחה - אי הוי אונס או פשיעה
מצינו לגבי דינים שונים שיש חילוק בין אונס לפשיעה, ודנו הפוסקים מה הדין כשהאונס היה מחמת שכחה, אי שכחה נחשבת כאונס או כפשיעה.
שאלה זו נידונה לגבי כמה דברים: בהלכות תפלה - נפסק בשו"ע (או"ח סי' קח ס"א): "טעה או נאנס ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים, הראשונה מנחה והשניה לתשלומין", וכתב ה'מגן אברהם' (סקי"א) "דשכחה מיקרי אונס" לענין זה, וכענין זה מצינו בהלכות שבת דהא דנפסק בשו"ע (סי' שיח ס"א): "המבשל בשבת (או שעשה אחת משאר מלאכות) במזיד אסור לו לעולם, ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד", וכתב המג"א (שם סק"ג) ששוכח נקרא שוגג לענין זה, ואינו נחשב כמזיד, משום שהיה לו להזהר שלא לשכוח.
וכן הביא ה'נמוקי יוסף' במס' בבא קמא (פרק כיצד הרגל י: מדפי הרי"ף) ששכחה נקראת אונס לענין ממון, כשגרם היזק לחבירו ע"י שכחה, והוכיח כן מהא דאיתא בגמ' (ב"ק כו:): "אמר רבה, היתה אבן מונחת לו בחיקו... הכיר בה ושכחה ועמד ונפלה, לענין נזקין חייב (כי אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד) לענין ד' דברים פטור", וברש"י: "דאע"ג דהכיר בה - הויא שכחה שוגג ולא פשיעה" (וכן הוכיח בתשו' מהר"ם מינץ סי' כח).
בשו"ת 'שבות יעקב' (ח"ב סי' קמח) הביא הוכחה לשאלה זו, ממה שאמרו בפרק כלל גדול (שבת סז:): "כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת", הרי שהשוכח נחשב כשוגג לענין קרבן חטאת.
ה'חתם סופר' כתב (בהגהותיו בשו"ע או"ח סי' קח על המג"א הנז'; וע"ע בשו"ת חת"ס סו"ס מב), ששאלה זו תלויה במחלוקת תנאים במס' תרומות, שם שנינו (פ"ב מ"ג): "אין תורמין מן הטמא על הטהור, ואם תרם - שוגג תרומתו תרומה, ומזיד לא עשה כלום, וכן בן לוי שהיה לו מעשר טבל, היה מפריש עליו והולך, שוגג מה שעשה עשוי, מזיד לא עשה כלום, רבי יהודה אומר, אם היה יודע בו בתחלה, אע"פ שהוא שוגג, לא עשה כלום", ומבאר הרע"ב: "אם היה יודע בו בתחילה שהוא טבל או שהוא טמא, אע"פ שבשעה שתרם היה שוגג, ששכח שהוא טבל או שהוא טמא, הוי שוגג קרוב למזיד", ואילו לת"ק הדבר נחשב כשוגג ממש (ועי"ש ב'מלאכת שלמה' וב'משנה ראשונה').
מאידך יש להוכיח ממכילתין (לה.) להיפוך, דהנה איתא בגמרא: "ההוא גברא דאפקיד כיפי (נזמים, רש"י) גביה חבריה, אמר ליה הב לי כיפי, אמר ליה לא ידענא היכא אותבינהו, אתא לקמיה דרב נחמן, אמר ליה כל לא ידענא פשיעותא היא, זיל שלים", מבואר, ששומר ששכח היכן הניח את הפקדון, ובגין כך נמנע ממנו להחזיר את הפקדון, נחשב הדבר כפושע, כי "כל לא ידענא - פשיעותא היא", והשומר חייב לשלם גם כשהיה שומר חנם, כדין כל פשיעה בשומרים.
בשו"ת 'שער אפרים' (סי' כח - תשובה מבן המחבר) העיר וכתב שאכן בדרך כלל שכחה נחשבת כפשיעה, כמו שמבואר בסוגייתנו, והא דאיתא בבא קמא: "היתה אבן מונחת לו בחיקו... הכיר בה ושכחה ועמד ונפלה, לענין נזקין חייב, לענין ד' דברים פטור", ומבואר מזה ששכחה נחשבת כשוגג, יש לחלק, ש"דוקא שם הויא שכחה שוגג ולא פשיעה, דלא אסיק אדעתיה שישכח, ואפילו שישכח לא אסיק אדעתיה שבנפילה זו מחיקו שיזיק לחבירו", אבל בנידון דידן היה לו לאסוקי אדעתיה שישכח, ומחמת השכחה כבר יבא היזק לחבירו, כי לא יוכל לדעת איפה מונח הפקדון שיחזירנו לו, ולפי דברי ה'שער אפרים' הכלל בזה הוא, כי אם השכחה לבד כבר גורמת איזה היזק או איזה איסור, השכחה נחשבת פשיעה, כי יש לאדם להזהר שלא ישכח, אכן אם השכחה לבד אינה הגורם העיקרי של ההיזק, אזי גם מחמת השכחה נחשב האדם לשוגג, כמו שמצינו בסוגיא דמס' בבא קמא. אולם האחרונים האריכו להקשות עליו (עי' שו"ת 'שבות יעקב' ח"ב סי' קמח; 'נחפה בכסף' חו"מ סי' כג).
כלל נוסף מצינו בזה בדברי ה'מגן אברהם' (בהל' יו"ט, סי' תקכז סק"ו) בשם ה'ים של שלמה' (ביצה פ"ב ס"ו): "ואם שכח מחמת עצלותו שלא היה חרד על דבר ה', ולא מחמת אונס נקרא פושע, דשוכח נקרא פושע לענין תשלומים של ממון, וקל וחומר בדבר איסור", והקשה המג"א: "דבסי' ק"ח ס"ח (הובא לעיל בריש דברינו) איתא דשוכח מקרי אונס, וה"ה לענין ממון... וצ"ל, דשוכח מחמת עצלות שאני". ויתכן שגם בסוגיין נחלק בזה, שהמדובר כאן הוא כששכח השומר מחמת עצלותו, ומשו"ה הדבר נחשב לפשיעה.
השבו"י כתב לחלק בזה, שדין שומרים שונה בזה משאר כל דיני התורה, ד"שאני התם שהפקידו אצלו, וראוי להזהר בפקדונו כאשר הזהירו חכמים - להניח אצל אוצרו ותכשיטיו בענין שיהא מופקד יפה ולכתביה אפונקסיה, וזה דלא עשה כן פשע, משא"כ בשאר דברים שכחה הוי אונס או שוגג". יסוד דבריו הוא שחלק מקבלת השמירה שקיבל עליו השומר הוא שישמור היטב את פקדונו, ויעשה כל פעולות שבעולם שידע איפה הניחו ולא ישכח, וכשלא מילא את קבלת השמירה הריהו נחשב כפושע.
דברים מחודשים כתב בזה ה'נתיבות המשפט' (סי' רצא סקי"ד), דמה ששומר חייב כשאינו יודע איפה הניחם אינו מטעם פשיעה כלל, אלא מטעם מזיק, כי כשהטמין את ממון חבירו ואינו זוכר איפה הניחם נחשב הוא כמזיק, כי גם במי שאינו שומר כלל חייב בכי האי גוונא, כי "אם ילך ראובן לבית שמעון ויקח מעות של שמעון ויקברם בקרקע, ואף שיכוין לטובת שמעון כדי שלא יוגנב... וישכח באיזה מקום קברו, דודאי חייב ראובן לשלם, דכיון שעשה מעשה בחפץ חבירו, וע"י מעשיו ניזק חפץ חבירו מזיק גמור הוא, והכי נמי השומר הזה שלקח החפץ ממקום המגולה והטמינו במקום שאי אפשר להמצא וניזק על ידי מעשיו חייב לשלם".
ולפי דבריו מובן היטב שאין להוכיח כלל מסוגייתנו אם שכחה נחשבת כשוגג או כפשיעה, וכאמור שאין החיוב מטעם פשיעה, כי אם מטעם מזיק, והרי אדם המזיק חייב גם בשוגג, שהרי "אדם מועד לעולם בין שוגג ובין מזיד".
