טעות שאינה סבירה / רפי זברגר

בבא בתרא עא ע"ז-ע"ח

הקדמה

חכמים פסקו במשנה בדף ע''ז את הכלל:
אין הדמים ראיה.
לא ניתן להסיק מסקנות לגבי תחולת קנין לפי הכסף שהקונה שילם למוכר. דוגמא המצוטטת במשנה: אם המוכר מכר קרון, יש לבדוק האם התכוון למכור גם את הפרדות המובילות את הקרון. ניתן היה לבחון שאלה זו לפי סך הכסף שהקונה שילם, שהרי אינו דומה מחיר הקרון לבדו למחיר הקרון ביחד עם הפרדות. בכל אופן פסקו חכמים שאין לקבוע תחולת המכר לפי גובה התשלום. מסביר רשב''ם במשנה את סברת חכמים:
אלא במתנה ביקש ליתן לו המותר.
אדם אשר מכר קרון ולא פירש מה תכולת המכירה, לא מכר את הפרדות, למרות שהתשלום היה גבוה מאוד.
ההפרש בין המחיר ששולם למחיר הקרון, אינו אלא מתנה שהמוכר ביקש לתת לקונה.
במאמר זה נציג דיון בגמרא על דעת חכמים, אשר בסופו מגיעה הגמרא למסקנה כפי שרשב''ם כתב כבר במשנה. 
 

הנושא

שואלת הגמרא בשורה האחרונה של הדף הקודם:
ואי אין הדמים ראיה ליהוי ביטול מקח?
כדי להבין את שאלת הגמרא ''מזכיר'' לנו הרשב''ם את דיני אונאה אשר למדנו במסכת בבא מציעא (מ''ט:):
...כל אונאה יתר משתות - דבטל המקח בפרק הזהב, ובשתות מצומצם אמרינן - קנה ומחזיר אונאה, ובפחות - הויא מחילה.
• אם יש פער מחיר קטן משישית בין הסכום ששולם למחיר השוק, הרי שהמתאנה מוחל על כך. (אם הסכום גדול המחילה של הקונה, ואם הסכום קטן המחילה של המוכר).
• אם הפער בדיוק שישית הרי המכר קיים אך צריך להחזיר את סכום ההונאה.
• אם הפער יותר משישית המכר בטל והכסף יוחזר לקונה.
לאור זאת מסביר הרשב''ם את שאלת הגמרא:
נהי נמי דאין הדמים ראיה ומכר את הצמד לא מכר את הבקר, דמשמע: אבל הצמד מכור, ואמאי ליהוי ביטול מקח שיבטל המקח ויחזיר לו דמיו ויטול צמדו, כדין כל אונאה יתר משתות.
אמנם לדעת חכמים ''אין הדמים ראיה'' ולכן ברור שאם מכר את הצמד במחיר יקר לא מכר את הבקר, אך שואלת הגמרא, מדוע הצמד מכור, והרי הפער במחיר גדול משישית, ולכן המכר היה צריך להתבטל.
וכי תימא ביטול מקח לרבנן לית להו, ולא? והתנן, רבי יהודה אומר: המוכר ספר תורה, בהמה ומרגלית אין להן אונאה. אמרו לו: לא אמרו אלא את אלו
מנסה הגמרא לומר כי אולי חכמים לא סוברים את דין ביטול מקח ודוחה זאת על סמך משנה במסכת בבא מציעא (נ''ו:) הקובעת כי רק במספר דברים קטן אין ביטול מקח (ספר תורה, בהמה ומרגלית) אבל שאר הקניינים בטלים ביותר משישית.
מאי אין דמים ראיה נמי דקתני דהוי ביטול מקח
תירוץ ראשון של הגמרא הוא בכיוון ''אין הכי נמי''. כלומר, חכמים אשר פסקו ''אין הדמים ראיה'' מתכוונים לשני מרכיבים: הבקר אינו מכור למרות סך הכסף לאור הכלל ''אין דמים ראיה'', אך גם מכירת צמד הבקר בטלה לאור דין ביטול מקח בהונאה של יותר משישית.
ואיבעית אימא כי אמור רבנן אונאה וביטול מקח בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה לא אימור מתנה יהב ליה:
תירוץ נוסף של הגמרא מחדש דין בדיני הונאה. כאשר ההונאה יותר משישית אבל ''סבירה'' (בלשון הגמרא ''בכדי שהדעת טועה'') אז, ורק אז המכר בטל. אך אם הפער גדול מאוד, אין סבירות שהקונה לא ידע, ולכן הסכום הנוסף שהוא שילם למוכר מוגדר כמתנה, והמכר אמנם קיים.
 

מהו המסר?

המושג ''בכדי שהדעת טועה'' מלמד אותנו כיצד להתייחס לטעויות בחיים. יש ''טעות סבירה'' שאליה מתייחסים כמו כל טעות עם המשמעויות הנילוות. אך אם הטעות "איננה סבירה" אנו קובעים שאין זה טעות, אלא בוצע בכוונה תחילה.
ביחסי הורים ילדים, כלל זה מלמד אותנו כי אם ילדנו טעה ''טעות שאינה סבירה'', כל מקרה לגופו של עניין, הרי שככל הנראה ''יש דברים בגו''. הפעולה נעשתה בכוונה תחילה, ומחייבת את ההורים לבדיקה ובחינה של המניעים לביצוע אותו מעשה.
 
 

המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, אבי מורי שמואל ב''ר יוסף וחמי משה בן ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]