טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן
שבועות מ ע"א
"אמר רב נחמן אמר שמואל: טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן - חייב.
אמר לו רבי יצחק: יישר, וכן א"ר יוחנן.
מכלל דפליג עליה ר"ל?
איכא דאמרי: מישהא הוה שהי ליה ושתיק ליה,
איכא דאמרי: מישתא הוה שתי ליה ושתיק ליה".
ובהמשך הסוגיה בעמוד ב:
"ור' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: טענו חטין ושעורין והודה לו באחת מהן - פטור.
והאמר ר' יצחק: יישר, וכן אמר רבי יוחנן!
אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן...
איתיביה ר' אבא בר ממל לר' חייא בר אבא...
הא מני? אדמון היא, ולא דחויי מדחינא לך, אלא תלמוד ערוך הוא בפיו של ר' יוחנן: הא מני? אדמון היא...
אמר רב פפא... חדא כשמואל, דאמר: טענו חטין ושעורין והודה לו באחת מהן - חייב"
"משהא הוה שהי" - רבינו חננאל, והר"י מיגאש (מה ע"ב), פירשו שר"ל היה עייף, מלשון 'שלהי'. ולא פירשו כרש"י שהמתין, שהרי דבר רגיל הוא, שִׁבְעָה דְּבָרִים בֶּחָכָם, וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב (מסכת אבות פרק ה משנה ז). לכן העיקר חסר מהספר, שהיו צריכים לומר שרבי יצחק יצא ולא שמע את דברי ר"ל.
"מישתא הוה שתי" - קשה הרי אמרו במסכת בכורות דף מד ע"ב שאין שותין מים בפני רבים.
עוד קשה, מה בכך ששתה, הרי נקל לאדם לבלוע את לגימתו ברגע אחד ולהשיב.
אלא ששתי קושיות אלו מישבות אחת את רעותה, שכיון שצמא נאלץ ר"ל לצאת מאולם בית המדרש ולא היה מצוי באותו רגע להשיב.
התוספות פסקו כשמואל למרות שקי"ל שהלכה כרבי יוחנן לגבי שמואל, משלשה טעמים:
א. גם לרבי יוחנן חייב לדעת אחד האמוראים.
ב. קי"ל כרב נחמן בדיני.
ג. רב פפא שהוא בתרא סובר כשמואל.
גם רבינו חננאל והר"י מיגאש פסקו כאן כשמואל, אך רק מהנימוק האחרון.
הרי רב נחמן לא אמר את דעתו הוא, אלא רק הביא את דברי שמואל, לכן אמרו בדברי רב פפא "חדא כשמואל" - ולא 'כרב נחמן'.
ובאשר לדברי רבי יוחנן, יש להעדיף את גירסת רבי חייא בר אבא, כמו שאמרו במסכת ברכות דף לח ע"ב:
"וכי מה ענין רבי בנימין בר יפת אצל רבי חייא בר אבא? רבי חייא בר אבא - דייק וגמיר שמעתא מרבי יוחנן רביה, ורבי בנימין בר יפת - לא דייק; ועוד, רבי חייא בר אבא כל תלתין יומין מהדר תלמודיה קמיה דרבי יוחנן רביה, ורבי בנימין בר יפת לא מהדר".
הרי שהעדפת רבי חייא בר אבא היתה משום דייקנותו המופלגת, ולא מחמת חיסרון ברבי בנימין בר יפת.
ועוד, בר מן דין ובר מן דין, רבי חייא בר אבא הביא "תלמוד ערוך הוא בפיו של ר' יוחנן: הא מני? אדמון היא". לדיוק זה יש משקל, למרות שהשיב על כך רבינו חננאל: "ר' חייא הוא דאמר הכי להעמיד דבריו ולא סמכינן עליה". (כוונתו כדברי רבי אבא אמר רב הונא אמר רב במסכתות יבמות דף עז ע"א ודף צח ע"א, קידושין דף ע ע"ב ובכורות דף לח ע"ב: "כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה - שומעין לו, ואם לאו - אין שומעין לו").
"מכלל דפליג עליה ר"ל" - מנין לגמרא לומר כן? אמנם ר"ל היה רגיל להקשות על דברי רבי יוחנן תוך כדי דיון (מסכת בבא מציעא דף פד ע"א), אך הוא לא חלק על רוב אימרות רבי יוחנן.
הניחא לגירסה שדחה רש"י: "יישר וכן א"ר יוחנן - גרסינן, ולא גרסינן תו יישר". לגרסה זו רבי יוחנן עצמו אמר יישר, לכן סביר שרצה להוציא מדעת בר פלוגתיה. אלא לגירסתנו קשה.
ועוד, על דברי ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: טענו חטין ושעורין והודה לו באחת מהן פטור - למה הגמרא לא שאלה גם כן - "מכלל דפליג עליה ר"ל"?
הניחא לגירסה שדחה רש"י - כי רבי יוחנן נצרך לומר יישר להוציא מדברי שמואל. אלא לגירסתנו קשה.
ולפי הנ"ל ניחא, שכבר בדברי רבי יצחק ידעה הגמרא שקיימת גירסתו הדייקנית של רבי חייא בר אבא בדברי רבי יוחנן, שבודאי לא נאמרה בכדי. לכן אם רבי יוחנן לא אמר כן, סביר שלפחות ריש לקיש אמר זאת בבית המדרש.
אלא שהסבר זה אינו עולה בקנה אחד עם הסוגיות הנוספות בהן הוזכרה שהייתו – שתיקתו של ר"ל, במסכת שבועות דף מה ע"ב; ובמסכת חולין דף עה ע"ב.
