אי ידיעה = פשיעה

הרב דב קדרון

בבא מציעא לה ע"א
 

שומר שטוען שאינו יודע או אינו זוכר איפה נמצא הפקדון – חייב לשלם, כפי שפוסק הרמב"ם (שאלה ופקדון ד, ז):

המפקיד אצל חבירו בין כלים בין מעות, ואמר לו תן לי פקדוני, ואמר לו השומר איני יודע אנה הנחתי פקדון זה או באי זה מקום קברתי הכספים, המתן לי עד שאבקש ואמצא ואחזיר לך, הרי זה פושע וחייב לשלם מיד.

על פי זה כתב בשו"ת שער אפרים (סימן כח בהג"ה מבן המחבר) ששותף ששכח למכור לגוי את החמץ שהיה ברשותו לפני פסח, וכתוצאה מכך עבר עליו הפסח ונאסר בהנאה חייב לשלם לשותפו על הנזק הזה, כי שכחה נחשבת לפשיעה.

יש לרעיון זה מקור גם בתורה עצמה: כאשר הקב"ה שאל את קין (בראשית ד, ט): "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ", הוא ענה לו שאינו יודע, והוסיף: "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי". כותב על כך הגר"ח קנייבסקי זצ"ל (טעמא דקרא) שמכאן משמע שאילו הוא אכן היה שומר היה עליו לדעת היכן נמצא אחיו, ולא היה נפטר בטענת "לא ידעתי", כי אי ידיעה או שכחה הרי הם כפשיעה.