האנשים הרשעים האלה
שבועות לט ע"ב
"ואם אמר הריני נשבע - העומדים שם אומרים זה לזה: (במדבר ט"ז) סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה.
בשלמא ההוא דקא משתבע קאי באיסורא, אלא ההוא דקא משבע ליה אמאי?
כדתניא: ר"ש בן טרפון אומר: (שמות כ"ב) שבועת ה' תהיה בין שניהם - מלמד שחלה שבועה על שניהם".
לשון חידושי הריטב"א:
"מלמד שהשבועה חלה על שניהם.
פירש רש"י ז"ל אף התובע נכשל בה לפי שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן ובאין לידי חלול השם.
ורבינו תם ז"ל פירש חלה על שניהם דרך כלל כלומר על אחד מהם, והיינו דכתיב בין שניהם שאם נשבע שלא כדין עונש השבועה חלה עליו, ואם חבירו משביעו שלא כדין העונש חל על חבירו.
ומסתברא דמשכחת לה דזימנין דחלה על שניהם ממש כשחבירו מהפך עליו שבועה ויודע שנשבע שלא כדין".
פירוש רביעי עולה מדברי הרמב"ם הלכות שבועות יא, יח והשו"ע חו"מ פז, כ:
"אמר: הריני נשבע, וחבירו תובע, העומדים שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי הרשעים האלה (במדבר טז, כו)".
ודקדק הסמ"ע שם ס"ק סא:
"וחבירו תובע. נראה דדקדק לכתוב וחבירו תובע, כדי ליתן טעם למה אמרו סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה, דמשמע על הנשבע ועל המשביעו.
והיינו טעמא, כיון שזה רואה שהוא מוכן לישבע, הוה ליה להשוות עמו באופן שלא יגרום שהשבועה תצא מפיו של זה על ידו, והוא לא עשה כן אלא תבע השבועה".
וצריך ביאור, למה נקרא רשע אם מנצל הוא את זכותו שנתנה לו התורה, למה עליו לוותר ולהתפשר בממונו? והלא בדיוק לשם כך ציוותה התורה שבועה זו, שלא יהא כל אחד כופר בממונו של חבירו! ואם תבא לומר שראוי להתפשר, הרי אתה פותח פתח לרשעים לכפור כדי שיוכלו להתפשר עם התובע ולגזול מעט מחובם!
אלא שאכן זכות התובע לדרוש שבועה, אלא שכיון שרואה שהלה מוכן לישבע, וממילא לא ירויח דבר בשבועה, כבר עדיף לו שיתפשר עמו, ולא יגרום לו לישא את השם הקדוש לשוא.
לפי זה יש לומר שאם למשל זו פעם שניה שירד עם אותו אדם לדין, רשאי לדרוש את השבועה כדי שהנתבע יחזור בו ברגע האחרון ממש. שהרי הלה כבר מכירו שהוא אינו מביאנו לידי שבועה, והוא עשוי לכחש בו לשוא.
ולכל הפירושים מסתבר שלא מדובר בגמרא בשבועת השומרים כאשר הבעלים תובעים שבועה מספק. כי אז שניהם אינם בחזקת רשעים.
