מה רע בהיתרים? / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
בבא מציעא יד ע"ב
מאימתי הויא חזקה? - מכי דייש אמצרי.
יש כאלו שבאים בטרוניא על חומרות שאנשים מחמירים על עצמם, במקום שהתורה מתירה, מה מקום יש לבוא ולמנוע את עצמנו מדברי היתר כשרים שהתורה מאפשרת לנו? האם לא מן הראוי לנצל עד הסוף את כל היתרי התורה?
תשובה שהיא יסוד לעניין זה עונה רבי שלמה חיים מקוידינוב (שיח אבות, עמ' נח) על בסיס הרעיון שמופיע בסוגייתנו.
"מיצר" הוא מסביר, הוא כינוי למקום הרוחני הצר שבו האדם נידון האם כל אותם דברים קדושים שלמד יעברו ממוחו לליבו, או שמא יישארו כעניין ערטילאי בלבד, יתקעו במיצר ולא יבואו לכדי ביטוי ברגשותיו ובחיי המעשה שלו. לכן, המושג "מיצר" מכוון פעמים רבות לתאוות ההיתר, שבהן האדם נידון האם ליבו עם השם, או שמא ליבו עם העולם הזה.
אדם, שליבו עם השם, יביא את הדבר לכדי ביטוי כך שמאווייו יופנו לתורת ולמצוות, וכך גם זמנו יוקדש לתורה למצוות לקדושה, וכל מה שאיננו נופל במסגרת זו לא יכלל במאווייו של אותו האדם.
לכן, מתי ניתן לראות האם האדם אכן הפנים את הקדושה עליה למד? כאשר חייו נראים כחיי קדושה ופרישות, שאינם שקועים בתאוות ההיתר. זאת אומרת: כאשר הוא התגבר על ה"מיצר" שלו.
את הרעיון הזה באה הסוגיה שלנו לבטא כאשר היא אומרת ש"חזקה" חלה כאשר האדם דש במיצרו.
היינו, שכאשר האדם מצליח להתגבר על המיצר שיש לו, ומבטא את חיי הקדושה בתוך מיצר זה, אזי זהו הסימן שהוא מוחזק בעבודת השם שלו בשלימות.
כך, שהחומרות והקדושה אינם אלא עדות לכך שהאדם הוא אכן חפצא של קדושה, והקב"ה קבע בליבו ובמוחו חזקה ובעלות.
