מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

למי שייכת מציאה שנמצאה בבגד שעומד למכירה או בתוך דג?

הרב צבי שפיץ

בבא מציעא כה ע"ב

שאלה א:
ראובן נכנס לחנות בבעלות יהודית, וביקש לקנות חליפה שנתפרה באחת מהמתפרות הידועות בחו"ל. והנה כשמדד את המכנסים, מצא באחד מכיסיו שלש מאות דולר, שכנראה נשכחו שם ע"י אחד מהתופרים הגויים. אמנם לבסוף החליט ראובן שלא לקנות את החליפה, והכסף שמצא נמצא ברשותו.
כעת מעוניין ראובן לברר:
א. האם זכה בעל החנות היהודי בכסף או שהוא זכה בו?
ב. האם קיים הבדל בדין זה, בין אם היה קונה את המכנסים או לא?

שאלה ב:
במקרה הידוע של יוסף מוקיר שבת שמובא במסכת שבת (קיט.) שיוסף מצא מרגלית יקרה בבטן הדג שקנה לכבוד שבת, יש לעיין בכמה אופנים - אם היו קורים:
א. אם הדייג שהוציא את הדג מהמים ומכרו ליוסף היה יהודי, האם המרגלית שנמצאה בבטן הדג היתה שייכת לו. או שמא למרות זאת, היה רשאי יוסף שהחזיק בידו את המרגלית להשאירה ברשותו?
ב. מה היה הדין, אם ליוסף היה שותף יהודי בקניית הדג, ושניהם שילמו עבורו והגביהו אותו מהמוכר. אולם יוסף כשניקה את הדג בביתו, גילה את המרגלית. האם זכו שניהם במרגלית, וממילא יוסף צריך לתת לשותפו מחצית משווי המרגלית. או שמגיע לשותפו רק מחצית מהדג בו הם שותפים, ורשאי יוסף לקחת לעצמו את המרגלית שמצאה?
ג. אם היה יוסף נותן לפועל יהודי שינקה עבורו את הדג הגדול, והפועל היה מוצא את המרגלית ולוקחה בידו. האם המרגלית היתה שייכת לפועל, למרות שניקה את הדג בביתו של יוסף, או שהיא שייכת תמיד ליוסף, גם אם הפועל היה מנקה את הדג בבית שלו?

תשובה:
א. בנידון השאלה הראשונה, הכסף שייך לראובן שמצאם בלבד. למרות שהחליט לבסוף שלא לקנות את המכנסיים שמדד.
ב. בנידון השאלה השניה - המרגלית הינה הפקר, ושייכת למי שהגביה ראשון את המרגלית עצמה. אולם אם הראשון שראה אותה, היה בעל הבית שבו היא התגלתה - מיד לאחר שראה אותה, זכה בה בעל הבית על ידי קנין חצרו.
ג. לאור הכלל האמור, התשובות במקרים שנשאלו בשאלה הינם כדלהלן:
1. גם אם הדייג שמכרו ליוסף היה יהודי - הוא לא זכה במרגלית, למרות שהגביה ראשון את הדג שהמרגלית היתה בתוך בטנו.
2. אפילו אם היה ליוסף שותף יהודי בקניית הדג, אולם אם יוסף פתח את הדג וראה את המרגלית ראשון ולקחה בידו או שראה אותה כשניקה את הדג בביתו - המרגלית שייכת ליוסף בלבד, ומגיע לשותפו מחצית מהדג בלבד.
3. אם יוסף היה נותן לפועל יהודי לנקות את הדג, והלה היה מוצא את המרגלית ולוקחה בידו - המרגלית היתה שייכת לפועל בלבד - ואפילו אם ניקה את הדג בביתו של יוסף.

מקורות:
כתוב במשנה בב"מ (כ"ה:) לגבי אדם שהלך ברשות הרבים ומצא מציאה שהיתה מוחבאת בגל אבנים בתוך חצירו של ראובן או שמצאה בתוך אבני הכותל של חצירו או שהיתה קבורה באדמת חצירו של ראובן, וברור לכל שהמציאה היא ישנה מאד, והוחבאה שם ע"י אחד מהגויים שגרו שם לפני שנים רבות - המציאה שייכת לאדם שמצאה, ולא לראובן בעל החצר.
והקשו על כך רבותינו הראשונים, ובראשם התוס' שם (כו. ד"ה בדשתיך וכו'), הרי רבי יוסי בן חנניא אומר בב"מ (יא.), שחצירו של אדם קונה לו אפילו שלא מדעתו. אם כן צריך להיות, שגם בנידון המשנה יקנה ראובן בעל החצר את המציאה שהוחבאה בחצירו בקנין חצר, למרות שלא ידע ממנה?

שיטות הראשונים מתי לא קונה חצירו של אדם ללא ידיעתו
והנה על קושיה זו ישנם ארבעה תירוצים עיקריים:
א. התוס' שם תירצו, שחצר קונה לבעליו למרות שאינו יודע מהמציאה, רק בדבר שעשוי למצוא אותו כשיבוא לביתו או אם יודע שנמצא שם, ואם יחפשנו - ימצאהו. אבל דבר מוטמן שאינו יודע מקיומו, וגם אין הדרך לחפשו או שאפילו אם יחפשנו לא ימצאהו - חצירו לא קונה לו. לפיכך בנידון המשנה, מכיון שהמטמון היה מוחבא באדמה או בכותל, לכן אינו בגדר "הווה להמצא" - וחצירו לא זכתה לו בו.
ב. המרדכי שם בב"מ (סי' רנח - רס) תירץ, שחצירו של אדם זוכה לו שלא מדעתו - רק בדברים ששכיח שמציאות מסוג כזה מגיעות לחצירו. אבל סוג מציאה, שאינו שכיח שנמצאת ברה"ר, וממילא לא תגיע לחצירו - חצירו לא קונה לו אותה. ורק מהרגע שיודע שנכנסה לחצירו או שראה אותה שם - חצירו קונה לו אותה.
ג. דעת הרמב"ם (פ' טז מגזילה, הל' ח) שמטמון שנמצא מוחבא באדמה או בכותל נחשב - כאבוד ממנו ומכל אדם. ולכן דינו כזוטו של ים שהינו הפקר, ורשאי כל אדם לזכות בו.
ד. דעת רבינו ברוך שהובאה שם במרדכי (סי' רנט), שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, רק בדבר שהוא הפקר ולא אבידות.
והנה אע"פ שהסמ"ע (סי' רס, ס"ק ב) הביא כעיקר את תירוצו של רבינו ברוך, אולם הקשו עליו שם האחרונים: הט"ז (ס"ק א), רע"א (ס"ק א), הנתיבות בביאורים (ס"ק א), שזוהי דעת יחיד שלא נפסקה להלכה. שלהלכה, לדעת כל רבותינו הראשונים והאחרונים - חצירו של אדם זוכה לו גם במציאה, למרות שבעל החצר לא ידע שנכנסה המציאה לחצירו.

הכרעת הרמ"א - כדעת המרדכי
והנה הרמ"א (חו"מ סי' רסח, ג) פסק להלכה כדעת המרדכי, שכוונת רבי יוסי כשאמר שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו הינה - רק אם בעל החצר יודע שנכנסה המציאה לחצירו המשתמרת, אלא שהוא נמצא כעת במקום אחר. או במציאות ששכיח שיגיעו לחצירו, שכלפיהם שייכת הסברא, שמונח בדעתו של כל אדם כשקונה את ביתו או חצירו, שרוצה שהחצר תזכה לו באותם הדברים השכיחים להמצא ברחוב, אם יכנסו לתוך חצירו, ואפילו כאשר לא ימצא בזמן הזה בביתו. אולם לגבי דבר שלא שכיח כלל או מציאות שאינן מצויות ברחוב, וממילא לא שכיח כלל שיכנסו לחצירו של אדם, במקרים אלו אפילו אם יכנסו לחצירו - חצירו לא תזכה לו בהם, כל זמן שלא יודע מכך. והם ישארו הפקר, שכל הקודם לזכות בהם - זכה בהם. כי מראש כשקנה את חצירו - דעתו לא היתה שחצירו תזכה לו בדברים שאינם שכיחים.
ולכאורה צריך להוסיף, שלדעת המרדכי, א - אפילו אם בעל החצר לא קנה את חצירו אלא ירש אותה - גם ישאר אותו הדין. שמכיון שירש את חצירו עם אותם הזכויות והחובות שהיו למוריש שלו בחצר זו, לכן גם במקרה זה חצירו תזכה לו רק במציאות ששכיח שיכנסו לחצירו. ב - אם במשך השנים ישתנו הדברים ששכיחים להימצא ברשות הרבים, שלא היו קיימים בעת שקנה את חצירו - גם באופן הזה חצירו תזכה לו בכל המציאות שרגילות באותו זמן להיכנס לחצירו. מכיון שגם דבר זה כלול במחשבתו הראשונית, שחצירו תזכה לו בכל אותן המציאות ששכיחות להימצא ברחוב בזמן שיבואו לחצירו.

המגביה חפץ מסוים לקנותו - לא זכה בו אם יתברר שהחפץ הינו שונה
והנה כתב שם המרדכי (ס' רנח) שהדין הזה קיים - לא רק בקנין חצר, אלא אפילו אם אדם הגביה חפץ מסוים על מנת לקנותו, אלא שבתוך החפץ היה מוחבא דבר נוסף שאינו שכיח להימצא בו, שהיות ודעת המגביה לא היתה לזכות בדבר המוחבא בעת הגבהתו את החפץ - לא זכה המגביה בדבר הנוסף שהוחבא בחפץ שהגביה. ולכן כל הקודם לזכות בו - זכה בו. ולפי זה פסק המרדכי, במקרה מחודש עוד יותר. לגבי ראובן שקנה משמעון רעפים שהיו וגם נראו עשויים ממתכת שנקראת - בדיל, ושילם לו עבורם כמו ששווה בדיל. וכשהגיע ראובן הקונה עם רעפים אלו לביתו, הרעפים נפלו מידו ונשברו, והתברר לו שהם עשויים ממתכת שנקראת - כסף, שהינה יקרה יותר, ורק ציפו אותם בבדיל. וכעת תובע ממנו שמעון שמכרן לו, שישלם לו את ההפרש הכספי, כי יש כאן הונאה במחיר. למרות ששמעון מודה שהוא גם קנאם מגוי בתור רעפים שעשויים מבדיל.
ופסק שם המרדכי, שהיות ושמעון המוכר מודה שכשהגביהם מהגוי, עשה בהם קנין לזכות בהם בתור רעפים ממתכת שנקראת - בדיל, שהוא דבר אחר לחלוטין ממתכת שנקראת - כסף, נמצא שהוא מעולם לא זכה ברעפים הללו, למרות הגבהתו אותם, ולמרות שאת החפץ הזה בעצמו שנקרא רעפים הוא הגביה. וממילא מתברר כעת, שהרעפים הללו דינם - כהפקר וכל הקודם לזכות בהם - זכה בהם. ולכן לא היתה כאן מכירה כלל, וממילא אין לשמעון שום טענת הונאה במקח.
והנה דין זה נפסק להלכה ברמ"א (חו"מ סי' רלב, יח). וכן הביאו הש"ך (סי' רסח, ס"ק א) ללמדנו, שאין שום הבדל בין קנין חצר או קנין הגבהה, ולעולם אם לא היתה דעת הקונה לקנות את החפץ שנכנס לרשותו או שהגביהו - לא קנאו, למרות שעשה בו מעשה קנין וע"ש.

ראיה מהתוספתא לדעת המרדכי
ומצאתי בס"ד תוספתא בב"מ (פ"א, הל' ג) שלכאורה מבואר בה כדברי המרדכי. וז"ל: האומר יזכה לי ביתי במציאות שיפלו לתוכו היום - לא אמר כלום. יצא לו שם מציאה - דבריו קיימים ע"כ. מוכח לכאורה מהתוספתא כדעת המרדכי - שחצירו לא קונה לו דבר שלא שכיח להימצא ברחוב. ולכן אפילו אם יאמר מראש שרוצה שחצירו תקנה לו את כל המציאות שיגיעו לחצירו היום - למרות זאת חצירו לא תזכה לו במציאות שאינן שכיחות, ולא עולה בדעתו שקיימות ברחוב. ורק אם יודע מראש שישנה מציאה כזאת, כגון ששמע שהיום מסתובב צבי שבור ברחוב, אז למרות שלא שכיח בזמן הזה שצבאיים יסתובבו ברחוב, בכל זאת אם אמר מראש שתזכה לו חצרו אם אותו הצבי יכנס לחצירו המשתמרת - זכה בו, ואפילו אם לא יהיה באותה שעה בביתו.
ולכאורה לדעת התוס', הרי חצירו צריכה לו לזכות בצבי אפילו בזמן הזה שלא שכיחים צבאים ברחובות - למרות שלא יודע שישנו צבי שנמצא ברחוב. מכיון שכאשר בעל החצר יגיע אח"כ לביתו, הוא יראה את הצבי בחצירו, נמצא שהצבי האבוד הוא בגדר "הווה להמצא". הרי נראה מוכח מדברי התוספתא כשיטת המרדכי. וראיתי שגם מפרשי התוספתא שם, החסדי דוד והמנחת ביכורים, ציינו שכדברי התוספתא - הכריע הרמ"א (בסי' רסח, ג), והיינו כמו שנתבאר שהתוספתא היא - כדעת המרדכי, ולא כדעת התוס' וע"ש.

ביאור התשובות לשתי השאלות
לאור האמור יוצא בנידון השאלות דנן, לדעת המרדכי שכמותו הכריע הרמ"א, בנידון השאלה הראשונה, מכיון שלא שכיח להמצא כסף במכנסיים חדשות שעומדות למכירה - לא זכה בעל החנות בכסף - למרות שהגביה ראשון את המכנסיים, ולמרות - שהם היו בחנותו בשעות הלילה כשהחנות היתה נעולה, שאז החנות בגדר חצר המשתמרת לבעליה. לפיכך שלוש מאות הדולר שנמצאו שם הינם - הפקר, וכל הקודם לזכות בהם ע"י הגבהתו זכה בהם. ולכן מי שמצאם ולקחם בידו - זכה בהם, ולא צריך שהזוכה בכסף יקנה את המכנסיים. אולם לדעת התוס', מכיון שאם בעל החנות היה בודק את כיסי המכנסיים שברשותו - היה מוצאם, הכסף שנמצא הינו בגדר "הווה להמצא" אע"פ שלא בדק בפועל את הכיסים. וחצירו המשתמרת של בעל החנות תזכה לו בהם.
וכן הדין לגבי המרגלית שנמצאה בבטן הדג, שלדעת המרדכי - הינה הפקר, ולכן גם מי שהגביה את הדג - לא זכה בה, כי לא היתה דעתו לזכות בהגבהתו במרגלית, שלא שכיח שתמצא בדג. וממילא כל הקודם לזכות בה - זכה בה. ולכאורה לדעת התוס', מכיון שהדרך היא, שהקונה דג גדול כזה, מנקהו, ופותחו כדי להוציא מבטנו את הפסולת וכו', א"כ המרגלית הינה בגדר "הווה להמצא" וממילא איננה הפקר, ושייכת ליוסף שקנאה בעת שהגביה את הדג, או שקנה אותה ע"י קנין חצר כשהגיע הדג לביתו.
ואע"פ שבנידון הרעפים גם לתוס' - הראשון שהגביהם לא זכה ברעפי הכסף. מכיון שאין דרך לשבור את הרעפים, ואין זה בגדר - "הווה להמצא". אולם בנידון הדג, מכיון שהדרך לנקות את בטן הדג, המרגלית שנמצאה בתוכו הינה בגדר - "הווה להמצא" ותמיד תהיה שייכת ליוסף. ואם היה שותף בדג - תהיה שייכת לשניהם. ועכ"פ לדינא בשתי השאלות - המוחזק במציאה טוען קים לי כדעת המרדכי והרמ"א.

קושיות הנתיבות על הכרעת הרמ"א - וישובם לענ"ד
והנה רבינו הנתיבות (בסי' רסח, ס"ק ג, ובסי' רלב, ס"ק יח) הקשה על הכרעת הרמ"א, שדעת המרדכי הינה יחידה נגד שאר רבותינו הראשונים. ולכאורה דבריו צריכים ביאור. שהרי המרדכי שם (סי' רנט) הביא מעשה שקרה בביתו של הריב"א [מבעלי התוס'], שלפתע מת בביתו גר שהיה שם, ואחד מתלמידי הריב"א מיהר והחזיק בזהב שהיה באבנטו של הגר, שכידוע נכסיו הינם הפקר, כי אין לו יורשים. והסכים הריב"א שתלמידו זכה בזהב הגר - ולא הריב"א. מאחר ולא שכיחה מיתה פתאומית של אדם בביתו, וכ"ש בבית הזולת. ולכן חצירו לא זכתה לריב"א, למרות שהמציאה היתה בחצירו. וכתוב שם במרדכי, שאפילו אם חצירו של הריב"א היתה חצר משתמרת באותו הזמן - גם אז התלמיד שהגביה היה זוכה בזהב, ולא הריב"א. ומציין שם המרדכי שזוהי ראיה לדבריו. שהרי לדעת התוס', מכיון שהריב"א הרי היה רואה את הזהב בביתו בעוד כמה דקות, אם כן המציאה הזאת הינה בגדר - "הווה להמצא", וחצירו היתה צריכה לזכות לריב"א בזהב, עוד לפני שהתלמיד זכה בה. ואילו שם פסק הריב"א עצמו - שהוא לא זכה בזהב כהבנת המרדכי.
כמו כן מביא שם המרדכי (סי' רס) מקרה דומה לגבי גוי ששכח כסף בבית ישראל, ומצאו אדם אחר שנכנס כאורח לבית, ופסק רבי אביגדור הכהן [שהיה ג"כ מבעלי התוס'] שהאורח שהגביהו בידו זכה במציאה, ולא קנאו בעל הבית בקנין חצר, מאחר - ומציאות של מציאה כזאת שתגיע לביתו אינה שכיחה וכו'. והיינו כשיטת המרדכי, ולא כדעת התוס' וע"ש.
נמצאנו למדים, שישנם לפחות עוד שניים מרבותינו בעלי התוס' שנקטו כמרדכי, וכך הורו הלכה למעשה. ולכן מובן למה הרמ"א הכריע כמותם. וזאת בנוסף למה שהבאנו לעיל, מהתוספתא בב"מ (פ"א, הל' ג), וכפי שציינו שם המפרשים.

ישוב קושיית הנתיבות על הרמ"א
כמו כן מה שהקשה שם הנתיבות על הרמ"א שהסכים לדברי השו"ע (בסי' עב, לט) לגבי ישראל שהלוה למשל אלף שקל לגר, וקיבל ממנו חפץ כמשכון על ההלוואה בשווי שלושת אלפים שקל, והניחו המלוה בביתו המשתמר. אלא שלפתע מת ברה"ר הגר שלוה, ובא אדם שידע ממיתת הגר לבית המלוה, והגביה את המשכון כדי לזכות בו. ופסק שם השו"ע, שחצירו המשתמרת של המלוה זכתה לו במשכון מיד עם מיתת הגר, וזאת למרות שמציאות כזאת איננה שכיחה. ולכאורה לפי המרדכי חצירו של המלוה לא היתה צריכה לזכות למלוה במשכון, כמו בנידון של הריב"א שהובא במרדכי (סי' רנט), ומגביה המשכון היה צריך לזכות בהגבהתו במשכון.
ולענ"ד המקרים חלוקים במהותם, ובנידון הזה גם המרדכי מסכים להכרעת השו"ע. וביאור החילוק הוא, שרק במקרים שאין לבעל החצר כל קשר ושייכות למציאה שהגיעה מאליה לחצירו, אז אם היא היתה דבר שאינו שכיח שיגיע - חצירו אפילו המשתמרת אינה זוכה לו במציאה, כל זמן שלא ידע ממנה. משא"כ בנידון השו"ע לגבי המשכון מהגר, שם המלוה מראש לקח והגביה את המשכון מהגר עוד בחייו כדי לקנותו ולזכות בו, ושיוכל לגבות ממנו את פרעון ההלואה, במקרה שהלוה לא ישלמו לבסוף. וכן על דעת כן הביאו והניחו בביתו, ומעולם לא הסיח דעתו ממנו. ואע"פ שהלוה חשב לגבות ממשכון זה רק אלף שקל כפי סכום ההלואה, ואת היתרה בסך אלפיים שקל היה מחזיר לגר הלוה. אולם מאחר וגם בשביל לגבות את האלף שקל הוא זקוק לקנות את כל גוף החפץ הממושכן - נמצא שדעתו היתה מתחילה וכך גם נשארה, לזכות בחפץ הממושכן בכל מקרה שהגר לא יפרע לו את הלואתו, כמו: אם הגר ייעני או ימות או יברח וכו', לפיכך כעת שהגר מת - מיד חצירו זכתה למלוה במשכון, כי הרי מעולם לא הסיח דעתו מלזכות בו, למרות שלא ידע עדיין שהגר מת.