חזא להנך עיזי
בבא מציעא ל ע"ב
"אמר רבה: הכישה - חייב בה (להטפל בה ולהחזירה. רמב"ם). אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזא להנך עיזי דקיימו, שקל קלא ושדא בהו. אמר ליה: איחייבת בהו, קום אהדרינהו".
למה השליך אביי רגב לעבר אותן עיזים, ודאי לא התכוין לצער בעלי חיים ללא צורך!
אלא שאמרו במסכת עירובין דף סה ע"א: "אמר רב נחמן בר יצחק: הלכתא בעיא צילותא כיומא דאסתנא. אמר אביי: אי אמרה לי אם קריב כותחא - לא תנאי". ופירש רש"י: "אפילו ציווי עבודה קלה היתה מבטלת אותי". וכיון שישב לפני רבה והיה עסוק בתלמוד, לא רצה שום הפרעה. וכן במסכת עירובין דף סח ע"א: "אמר ליה רבה בר רב חנן לאביי: מבואה דאית ביה תרי גברי רברבי כרבנן לא ליהוי ביה לא עירוב ולא שיתוף?! אמר ליה: מאי נעביד? מר (= רבה) לאו אורחיה, אנא טרידנא בגירסאי", הרי שאפילו עסק במצוה לא היה מניח להפריעו.
ועוד, שכתב הרמב"ם: (איסורי ביאה כב, ב) "גדולי החכמים היו מרחיקין הבהמה כדי שלא יתייחדו עמה", ומקור דבריו במסכת קידושין דף פא ע"ב: "אביי מכלליה מכולה דברא", ופירש רש"י: "כשהיה הולך בשדה בגירסא לייחוד היה מונע הבהמות מכל השדה". וחשש אביי שבטירדת לימודו לא ירגיש כשרבה יעזבהו, ויתייחד אז עם העיזים.
