מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

יאוש שאינו יאוש

הרב צבי שפיץ

בבא מציעא כג ע"א

שאלה:
לראובן אבד ארנק גדוש בכסף מזומן ובמסמכים חשובים. המאבד חיפש במרץ את הארנק, ובעודו מחפש אמר לחבירו שעמד לידו: "נו, מסתמא לא אמצא אותו, שיהיה לי לכפרת עוונות", כעבור מספר דקות מצא חבירו את הארנק מושלך בשולי הרחוב.
כעת שואל מוצא הארנק, האם דברי ראובן המאבד נחשבים שהתייאש מהארנק, וא"כ הוא רוצה לזכות בכסף שנמצא שם. ומוכן להחזיר למאבד רק את הארנק והמסמכים שהיו בתוכו. או שמא אינו נחשב שהתייאש מארנקו?

תשובה:
א. המוצא חייב להשיב למאבד את הארנק, כולל הכסף שבתוכו. חיוב השבה זה הינו מעיקר הדין, לפיכך אפילו אם המוצא הינו עני, ואילו ראובן המאבד הוא עשיר – חייב להשיב לו את הארנק על כל תכולתו. 1
מקורות
1. כתוב בגמ' (ב"מ כג.) אמר רב זביד משמיה דרבא: כללא דאבידתא, כיון דאמר ווי ליה לחסרון כיס – מיאש ליה מינה, ע"כ. כלומר, בכל אבידה ואפילו שיש בה סימן, אם אמר המאבד שהוא מתייאש מאבידתו – מכאן ואילך האבידה שייכת למוצאה. אמנם כבר נקטו הראשונים וכפי שהובאו בשו"ע (סי' רנט: ה, ז. וע"ש בש"ך ס"ק ג', ובפ"ת ס"ק ג), שמחייבים בזמן הזה את המוצא להחזיר את האבידה לפנים משורת הדין – גם לאחר יאוש. אולם אם המוצא עני ואילו המאבד הוא עשיר – חייב המוצא להשיב רק אם ע"פ דין האבידה עדיין שייכת למאבד, אבל במקרים שמעיקר הדין רשאי המוצא לקחתה לעצמו – אין עליו כל חיוב לנהוג לפנים משורת הדין.
לאור האמור יש לדון בנידון השאלה דנן, האם דברי המאבד נחשבים יאוש, וממילא אם המוצא הוא עני והמאבד עשיר – יהיה מותר למוצא לקחת את האבידה לעצמו, ואפילו לכתחילה.

מתי נחשב שהמאבד התייאש מאבידתו?
מבואר בגמ' שם (כו:) במימרא של רבא, שאם נפלו לאדם מטבעות בין החולות, והביא מביתו נפה לסנן את החול, כדי למצוא את מטבעותיו, למרות זאת מי שימצא את המטבעות – יוכל לקחתם לעצמו, משום שמצאם לאחר יאוש המאבד. וטעם הדבר הוא, כי אנו אומרים, שמאחר וקשה למצוא מטבעות הקבורות בחול, על כרחך שהמאבד התייאש מהם. וממילא גם הבאת הנפה לסנן את החול אינה סותרת את יאושו, אלא שחושב, שכשם שאני איבדתי כאן מעות, אולי גם אנשים נוספים איבדו כאן מעות, ואולי אצליח למצוא לפחות חלק מהמטבעות שאבדו כאן לאנשים אחרים. וכך גם נפסק בשו"ע (סי' רסב, יג), וע"ש.
מבואר בזה, שאם ברור לנו שיש כאן יאוש ודאי, שוב חיפושיו של המאבד למצוא את אבידתו, אע"פ שכבר התייאש ממנה – אינם עוקרים את היאוש. אולם אם אין לנו בירור ודאי שהבעלים התייאש, אלא אמר לשון מסופקת כמו בנידון השאלה דנן, שהתבטא בלשון ספקני: "מסתמא לא אמצא את האבידה" וכדו', הרי שראובן המאבד עדיין לא גמר בלבו באופן ודאי להתייאש. ולכן אנו מייחסים משקל רב למעשיו, דהיינו – שאנו בודקים האם הוא עדיין מנסה לחפש את אבידתו למרות דיבורו. שמעשה החיפוש מוכיח לנו בוודאות - שעדיין לא גמר בדעתו להתייאש מאבידתו. ומאחר ובנדון דנן ניתן למצוא את האבידה אם יחפשוה היטב, וכפי שכך קרה שמצאם חבירו, ודלא כבנידון הגמ' שהמטבעות נפלו לערימת חול שלא ניתן יותר למוצאם, לכן בנידון דנן, היאוש תלוי רק בגמירות דעתו של המאבד. ומאחר והמאבד לא אמר בפירוש שודאי מתייאש מאבידתו, ולעומת זאת גם לאחר דבריו עדיין הוא ממשיך לחפש, א"כ יש במעשה החיפוש הוכחה נוספת שמבטאת את חוסר גמירות דעתו מהיאוש. לפיכך נחשב הדבר - שהמוצא מצאה לפני יאוש בעליה, וחייב להשיבו לבעליו בשלימות, כמו בכל מקרה שנמצאה אבידה עם סימן לפני יאוש בעליה - שאפילו אם היא אבדה לאדם עשיר, ומוצאה היה עני – חייב גם מעיקר הדין המוצא להשיבה לבעליה.