מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
שבועה בטענת ספק שיעשו מעשיהן באמונה
חכמים קבעו שיש כאלה שניתן לחייב אותם בשבועה אף על טענת ספק: "אלו נשבעין שלא בטענה: השותפין, והאריסין, והאפוטרופין, והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית, ובן הבית. אמר לו: מה אתה טועניני? רצוני שתשבע לי – חייב". טעם הדבר מסביר הרמב"ם (הלכות שלוחין ושותפין ט, א): "...כל אחד מאלו נשבע מדבריהם בטענת ספק שמא גזל חבירו במשא ומתן, או שמא לא דקדק בחשבון שביניהם. ולמה תקנו חכמים שבועה זו? מפני שאלו מורין לעצמן שכל מה שיקחו מנכסי בעל המעות ראוי הוא להם מפני שנושאין ונותנין וטורחין. לפיכך תקנו להם חכמים שחייבין שבועה בטענת ספק כדי שיעשו כל מעשיהן בצדק ואמונה". אנשים ששותפים בניהול הכספים והרכוש מרשים לעצמם דברים בשל מעמדם, ועל כן אם לשותפים האחרים התעורר חשד שמא דברים לא התנהלו באופן תקין ובשקיפות מלאה, הם יכולים לחייב את הנחשד בשבועה. הרב דוד בן שמואל הלוי, בפירוש טורי זהב (שולחן ערוך חושן משפט סימן צג ס"ק א) כותב שניתן להשביע רק אם יש עילה לחשד, אך לא סתם. אך הרב יחיאל מיכל אפשטיין (ערוך השולחן, חושן משפט סימן צג, א) כותב: "משביעין בכל אלו בין בטענת ברי ובין בטענת שמא, ואפילו אין לו שום הוכחה שהעלים ממנו".
חז"ל לא ממהרים לחייב שבועה, ובודאי כשאין עילה מוכחת לחשד, ואעפ"כ תיקנו במצבים כאלו שבועה, כדי להרגיל את העוסקים בדבר שיעשו מעשיהן בצדק ובאמונה. הדבר מתחבר לדרישה בסיסית בכל הקשור לניהול חיי מסחר וכלכלה תקינים והגונים: "רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם ...יש אומרים: יחזיק באמונה יתירה, שנאמר: 'עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי' (תהילים קא, ו)" (תמיד כח ע"א). רש"י מפרש: "יחזיק באמונה יתירה - ישא ויתן עם בני אדם באמונה ולא יאנה את הבריות". כך מדריך גם בספר החינוך (מצוה שלז): "שאין ראוי לקחת ממון בני אדם דרך שקר ותרמית, אלא כל אחד יזכה בעמלו במה שיחננו האלהים בעולמו באמת וביושר".
