הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
חכמי בבל וחכמי ארץ ישראל
בבא קמא קיז ע"א-ע"ב
במסגרת הדיון על נזקים שאדם גורם לחבירו, הגמרא דנה בנזק שנגרם כתוצאה ממסירת ממון של יהודי לידי הגויים. הגמרא מספרת על אדם שרצה למסור ממון חבירו למרות שרב הזהיר אותו שלא יעשה כן:
1. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף קיז עמוד א
ההוא גברא דהוה בעי אחוויי אתיבנא דחבריה, אתא לקמיה דרב, א"ל: לא תחוי ולא תחוי, א"ל: מחוינא ומחוינא. יתיב רב כהנא קמיה דרב, שמטיה לקועיה מיניה. קרי רב עילויה: בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר, מה תוא זה כיון שנפל במכמר אין מרחמין עליו, אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד עובדי כוכבים אין מרחמין עליו. א"ל רב: כהנא, עד האידנא הוו פרסאי דלא קפדי אשפיכות דמים, והשתא איכא יוונאי דקפדו אשפיכות דמים ואמרי מרדין מרדין, קום סק לארעא דישראל, וקביל עלך דלא תקשי לרבי יוחנן שבע שנין. אזיל אשכחיה לריש לקיש דיתיב וקא מסיים מתיבתא דיומא לרבנן, אמר להו: ריש לקיש היכא? אמרו ליה: אמאי? אמר להו: האי קושיא והאי קושיא, והאי פירוקא והאי פירוקא. אמרו ליה לריש לקיש. אזל ריש לקיש א"ל לרבי יוחנן: ארי עלה מבבל, לעיין מר במתיבתא דלמחר. למחר אותבוה בדרא קמא קמיה דר' יוחנן, אמר שמעתתא ולא אקשי, שמעתתא ולא אקשי, אנחתיה אחורי שבע דרי עד דאותביה בדרא בתרא. א"ל רבי יוחנן לר"ש בן לקיש: ארי שאמרת נעשה שועל! אמר: יהא רעוא דהני שבע דרי להוו חילוף שבע שנין דאמר לי רב. קם אכרעיה, א"ל: נהדר מר ברישא, אמר שמעתתא ואקשי, אוקמיה בדרא קמא, אמר שמעתתא ואקשי. ר' יוחנן הוה יתיב אשבע בסתרקי, שלפי ליה חדא בסתרקא מתותיה, אמר שמעתתא ואקשי ליה, עד דשלפי ליה כולהו בסתרקי מתותיה עד דיתיב על ארעא. רבי יוחנן גברא סבא הוה ומסרחי גביניה, אמר להו: דלו לי עיני ואחזייה, דלו ליה במכחלתא דכספא, חזא דפרטיה שפוותיה, סבר אחוך קמחייך ביה, חלש דעתיה ונח נפשיה. למחר אמר להו רבי יוחנן לרבנן: חזיתו לבבלאה היכי עביד? אמרו ליה: דרכיה הכי. על לגבי מערתא, חזא דהוה הדרא ליה עכנא, א"ל: עכנא, עכנא, פתח פומיך ויכנס הרב אצל תלמיד, ולא פתח. יכנס חבר אצל חבר, ולא פתח. יכנס תלמיד אצל הרב, פתח ליה, בעא רחמי ואוקמיה. א"ל: אי הוה ידענא דדרכיה דמר הכי לא חלשא דעתי, השתא ליתי מר בהדן, א"ל: אי מצית למיבעי רחמי דתו לא שכיבנא אזילנא, ואי לא - לא אזילנא, הואיל וחליף שעתא חליף. תייריה, אוקמיה, שייליה כל ספיקא דהוה ליה ופשטינהו ניהליה. היינו דאמר ר' יוחנן: דילכון אמרי, דילהון היא.
בדרך אגב רואים פה את אחת הסיבות שאמוראים עזבו את בבל כדי לעלות לארץ ישראל – וזה מפני השלטונות בבבל. רואים פה גם שגדול האמוראים בארץ ישראל, ר' יוחנן, העריך מאוד את אמוראי בבל, ואף אמר בסוף שכל התורה שלו היא בזכות האמוראים שיושבים בבבל.
אגב, המצב הזה שרב אחד הרג רב אחר והצליח להחיות אותו אח"כ קרה בהזדמנות אחרת, בסעודת פורים:
2. תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ז עמוד ב
רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי! - אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא.
לגבי הסיפור הזה שמעתי פעם הסבר יפה לדבר מפי הרב סבתו: העובדה שרבה שחט את ר' זירא כשהוא היה שיכור נבעה ממשהו שנמצא בתכונתו היסודית של רבה, כפי שאומרת הגמרא במסכת שבת:
3. תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנו עמוד א
האי מאן דבמאדים יהי גבר אשיד דמא. אמר רב אשי: אי אומנא, אי גנבא, אי טבחא, אי מוהלא. אמר רבה: אנא במאדים הואי! - אמר אביי מר נמי עניש וקטיל.
אמנם במשך חייו לא בא לידי ביטוי התכונה הזו של רבה, כיון שהוא שלט ביצרו, אבל כאשר הוא השתכר, התכונה הזו התפרצה, והוא הרג את ר' זירא.
נחזור לסיפורנו: ראינו שר' יוחנן גרם למותו של רב כהנא בכך שחלשה דעתו, כי הוא חשב שרב כהנא לועג לו. העובדה הזו, שחלישות הדעת של ר' יוחנן גורמת למותו של אדם אחר, קרתה פעם נוספת, אחרי הסיפור הזה, ואז מי שנפגע היה חברו הטוב, ריש לקיש:
4. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פד עמוד א
יומא חד הוה קא סחי רבי יוחנן בירדנא, חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה, אמר ליה: חילך לאורייתא! - אמר ליה: שופרך לנשי! - אמר ליה: אי הדרת בך - יהיבנא לך אחותי, דשפירא מינאי. קביל עליה. בעי למיהדר לאתויי מאניה - ולא מצי הדר. אקרייה ואתנייה, ושוייה גברא רבא. יומא חד הוו מפלגי בי מדרשא: הסייף והסכין והפגיון והרומח ומגל יד ומגל קציר מאימתי מקבלין טומאה - משעת גמר מלאכתן, ומאימתי גמר מלאכתן? רבי יוחנן אומר: משיצרפם בכבשן, ריש לקיש אמר: משיצחצחן במים. - אמר ליה: לסטאה בלסטיותיה ידע! - אמר ליה: ומאי אהנת לי? התם רבי קרו לי, הכא רבי קרו לי. אמר ליה: אהנאי לך דאקרבינך תחת כנפי השכינה. חלש דעתיה דרבי יוחנן, חלש ריש לקיש. אתאי אחתיה קא בכיא, אמרה ליה: עשה בשביל בני! אמר לה: עזבה יתמיך אני אחיה. - עשה בשביל אלמנותי! - אמר לה: ואלמנותיך עלי תבטחו. נח נפשיה דרבי שמעון בן לקיש, והוה קא מצטער רבי יוחנן בתריה טובא. אמרו רבנן: מאן ליזיל ליתביה לדעתיה - ניזיל רבי אלעזר בן פדת, דמחדדין שמעתתיה. אזל יתיב קמיה, כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן אמר ליה: תניא דמסייעא לך. אמר: את כבר לקישא? בר לקישא, כי הוה אמינא מילתא - הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא, ומפרקינא ליה עשרין וארבעה פרוקי, וממילא רווחא שמעתא. ואת אמרת תניא דמסייע לך, אטו לא ידענא דשפיר קאמינא? הוה קא אזיל וקרע מאניה, וקא בכי ואמר: היכא את בר לקישא, היכא את בר לקישא, והוה קא צוח עד דשף דעתיה מיניה. בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה.
נחזור לעניין היחס בין אמוראי בבל ואמוראי ארץ ישראל: ראינו כי ר' יוחנן כיבד מאוד את אמוראי בבל לאחר שהכיר את רב כהנא. האמת היא שבתקופת התנאים היה נראה שדוקא זלזלו מאוד באנשים שהגיעו מבבל, וזה כנראה מה שעמד ברקע הדברים בין הלל לבני בתירה. אנחנו הרי מכירים את הלל כאדם מאוד סובלני, וכאן נראה שהוא דוקא מאוד תקיף. יכול להיות שהסיבה היא בגלל הזלזול שהם הפגינו כנגד הבבלים:
5. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סו עמוד א
תנו רבנן: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא. פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת. אמרו לו: מנין לך? אמר להם: נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד. מה מועדו האמור בתמיד - דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח - דוחה את השבת. ועוד, קל וחומר הוא: ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת - אינו דין שדוחה את השבת. מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח. התחיל מקנטרן בדברים, אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם - עצלות שהיתה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא, הנח להן לישראל אם אין נביאים הן - בני נביאים הן. למחר, מי שפסחו טלה - תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי - תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון.
במשך השנים, מאז החורבן, התקיימו שתי הקהילות – בבבל ובארץ ישראל – ושמרו על קשר ביניהם. אבל מסתבר שהיתה קצת עוינות ביניהם: בני ארץ ישראל כעסו על בני בבל על כך שהם לא עלו לארץ, ואילו בני בבל זלזלו בבני ארץ ישראל, שתורתם לא היתה כל-כך מפותחת כמו עולם הישיבות שהתפתח בבבל. רמז למתיחות הזו ניתן לראות בסיפור הבא, שגם הוא מתחיל בכך שריש לקיש היה שוחה בירדן:
6. תלמוד בבלי מסכת יומא דף ט עמוד ב
ריש לקיש הוי סחי בירדנא, אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא. אמר ליה: א-לקא סנינא לכו, (תרגום: ריש לקיש היה שוחה בירדן. בא רבה בר בר חנה ונתן לו יד. אמר לו: הא-לוקים, שונא אני אתכם) דכתיב "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז", אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא - נמשלתם ככסף, שאין רקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו.
המעניין הוא שגם בתלמוד הבבלי אנחנו מוצאים מימרות שמשבחות את התלמוד הירושלמי יותר מאשר הבבלי. ר' אושעיא ור' יצחק ור' יוחנן ור' ירמיה, שלושה אמוראים שחיו בארץ ישראל, אומרים שהתלמוד הבבלי הוא פחות טוב מהתלמוד הירושלמי:
7. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כד עמוד א
אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב "ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים"?, נועם - אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. חובלים - אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה. "ויאמר אלה שני בני היצהר העמדים וגו' ושנים זיתים עליה". 'יצהר' - אמר רבי יצחק: אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית, 'ושנים זיתים עליה' - אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה כזית. "ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם ולהנה כנפים ככנפי החסידה ותשאנה האיפה בין השמים ובין הארץ ואמר אל המלאך הדבר בי אנה המה מולכות את האיפה ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער". אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל. - וגסות הרוח לבבל נחית? והאמר מר: עשרה קבין גסות ירדו לעולם, תשעה נטלה עילם - ואחת כל העולם כולו! - אין, לבבל נחית, ואישתרבובי דאישתרבב לעילם. דיקא נמי, דכתיב לבנות לה בית בארץ שנער - שמע מינה. והאמר מר: סימן לגסות הרוח עניות, ועניות לבבל נחית! - מאי עניות - עניות תורה. דכתיב אחות לנו קטנה ושדים אין לה אמר רבי יוחנן: זו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד. - מאי בבל? אמר רבי יוחנן: בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד. "במחשכים הושיבני כמתי עולם" אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל.
ר' ירמיה מדבר על כך שבבל היא במקום חשוך, כי היא היתה במקום נמוך, והוא דורש את הפסוק הזה על התלמוד של בבל. באופן בוטה יותר הוא אומר זאת במסכת יומא, במסגרת דיון על דמים של פר ושעיר שהתערבבו. ביום הכיפורים צריך להזות מדם הפר ומדם ומדם השעיר בין בדי הארון, ועל הפרוכת, ועל מזבח הזהב. כל הזיה כזו צריכה להיות בנפרד. הגמרא דנה בשאלה מה יעשה הכהן הגדול אם הדמים התערבבו אלה באלה בטרם הספיקו להזות מהם:
8. תלמוד בבלי מסכת יומא דף נז עמוד א
נתערבו לו דמים בדמים, אמר רבא: נותן אחת למעלה ושבע למטה, ועולה לו לכאן ולכאן. אמרוה קמיה דרבי ירמיה. אמר: בבלאי טפשאי! משום דדיירי בארעא דחשוכא אמרי שמעתא דמחשכן! הא קא יהיב למעלה דשעיר, מקמי מטה דפר, והתורה אמרה וכלה מכפר את הקדש: כלה דם הפר, ואחר כך כלה דם השעיר. אלא אמר רבי ירמיה: נותן אחת למעלה ושבע למטה לשם הפר, וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה לשם השעיר.
גם רב אשי, שהוא מאמוראי בבל, קיבל את ההנחה שאמוראי ארץ ישראל היו בדרגה הרבה יותר גבוהה מאמוראי בבל, עד כדי כך שהוא אומר שאחד מבני ארץ ישראל שוה כשניים מבני בבל. הדיון היה על הטלית של רב סמא. רב סמא היה אמורא שהגיע מארץ ישראל, ורבינא שם לב שהמרחק בין קצה הבגד שלו לבין חוטי הציצית קטן מאוד, והוא העיר על כך, אבל רב סמא אמר לו שההלכה שצריך להרחיק את הציצית משפת הבגד אמורה רק בזמן עשיית הציצית, ואם זה נמשך אח"כ זה לא מעכב. רבינא התבייש בכך שהוא לא הכיר את ההלכה הזו, עד שרב אשי הרגיע אותו:
9. תלמוד בבלי מסכת מנחות דף מב עמוד א
רבינא ורב סמא הוו יתבי קמיה דרב אשי, חזייה רב סמא לקרניה דגלימיה דרבינא דסתר ובצר ממלא קשר גודל, אמר ליה: לא סבר לה מר להא דר' יעקב? אמר ליה: בשעת עשייה איתמר, איכסיף, אמר ליה רב אשי: לא תתקיף לך, חד מינייהו כתרי מינן.
רש"י: חד מינייהו - מבני ארץ ישראל ורבינא מא"י הוה.
עד כדי כך התייחסו האמוראים לתלמוד הבבלי בשלילה, שר' זירא, כאשר הוא עלה לארץ ישראל, התענה מאה תעניות רק כדי לשכוח את כל מה שהוא למד בבבל, כדי שיוכל ללמוד הכל מחדש בארץ ישראל:
10. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פה עמוד א
רבי זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה, כי היכי דלא נטרדיה. יתיב מאה אחרניתא דלא לשכוב רבי אלעזר בשניה ונפלין עילויה מילי דצבורא. ויתיב מאה אחריני דלא נשלוט ביה נורא דגיהנם. כל תלתין יומי הוה בדיק נפשיה, שגר תנורא סליק ויתיב בגויה, ולא הוה שלטא ביה נורא. יומא חד יהבו ביה רבנן עינא, ואיחרכו שקיה, וקרו ליה קטין חריך שקיה
למה היה כל-כך חשוב לר' זירא לשכוח את מה שהוא למד בבבל? – מסביר המהרש"א שגם בבבל וגם בארץ ישראל היו מפלפלים בהלכה, אבל היה הבדל במטרת הפלפול. בארץ ישראל המטרה היתה להגיע לחקר האמת, ואילו בבבל המטרה היא הפלפול עצמו. המהרש"א רומז לכך שגם בתקופתו יש צורת לימוד כזו שהוא אינו דוגל בה:
11. מהרש"א (ר' שמואל איידלס, המאה ה-16, פולין) חידושי אגדות ב"מ פה, א
דלשתכח תלמוד בבלאה מיניה כו'. פירש רש"י דלא נטרדיה כשעלה לא"י ללמוד תורה מפי רבי יוחנן כו' ומיישבין את הטעמים בלא קושיות ופרוקין עכ"ל. הא ודאי דגם בני א"י הוו מקשין ומפרקין אהדדי כדאמרינן לעיל בר' יוחנן גופיה דאמר על ר"ל דהוי מקשי ליה כ"ד קושיות ומפרקינן ליה כ"ד פירוקי אלא דהיינו שהיו מעיינין ומתקנין כל דבר על בוריו והשמועה יוצאה לאור על ידי פלפולם דאהכי מייתי לה התם דר"ל עוקר הרים וחריף טובא הוה והיה מחבב ומיישב דברי ר' מאיר כדאמרינן נמי לעיל דע"י פלפולם רווחא שמעתתא. משא"כ בני בבל דאפשר שהיו מפלפלים דוגמת חילוקים שבדור הזה אשר כל מי אשר יודע לכוין על צד היותר בפלפול של הבל הרי זה משובח וכל אחד מכוין לדחות דברי חבירו כדקרי להו מחבלים שאין נוחין זה לזה בהלכה ועל ידי כך לא סלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא כדקרי להו נמי התם במחשכים הושיבני והוא שאמר דלא נטרדיה כי פלפול כזה מטריד את האדם מן האמת ואין מגיעו לתכליתו המבוקש וק"ל:
ואכן, אחרי שר' זירא עלה לארץ ישראל הוא זכה ללמוד תורה כאן, והדבר אף גרם לו לשנות חלק מדעותיו, כפי שהוא מעיד על עצמו. הסוגיה הזו עוסקת באם ובנה שמתו ביחד, ולא ידוע מי מת קודם. לשאלה הזו יש השלכה ממונית, כיון שלאמא הזו לא היו עוד ילדים, וממילא מי שיורש אותה הם בני המשפחה שלה. אבל אם הבן שלה מת אחריה, הוא זה שיורש אותה, וכשהוא מת – מי שיורש אותו הם בני המשפחה שלו – כלומר משפחת אביו ולא משפחת אמו.
ר' זירא בהתחלה חשב שבמקרה כזה הנכסים יעברו לידי משפחת האב, ולאחר שהוא עלה לארץ ישראל הוא שינה את דעתו ואמר שהנכסים יגיעו לידי משפחת האם, והוא אמר שהסיטואציה הזו הבהירה לו שהאויר של ארץ ישראל מחכים:
12. תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קנח עמוד ב
נפל הבית עליו ועל אמו - אלו ואלו מודין שיחלוקו. אמר ר"ע: מודה אני בזו שהנכסים בחזקתן... בחזקת מי? ר' אילא אמר: בחזקת יורשי האם; ר' זירא אמר: בחזקת יורשי הבן. כי סליק רבי זירא, קם בשיטתיה דרבי אילא, קם רבה בשיטתיה דרבי זירא. אמר רבי זירא, שמע מינה: אוירא דארץ ישראל מחכים. וטעמא מאי? אמר אביי: הואיל והוחזקה נחלה באותו שבט.
ר' יוחנן, שכאמור, מצדד בתלמוד הירושלמי, אף אומר שאדם שמתחיל ללמוד תלמוד ירושלמי ואז עובר לתלמוד הבבלי חוטא:
13. תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף י עמוד א
"וליוצא ולבא אין שלום", אמר רב: כיון שיוצא אדם מדבר הלכה לדבר מקרא - שוב אין לו שלום. ושמואל אמר: זה הפורש מתלמוד למשנה, ורבי יוחנן אמר: אפילו מתלמוד לתלמוד.
רש"י: אפילו מתלמוד לתלמוד - מתלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי שהוא עמוק, כדאמרינן בסנהדרין (כד, א): "במחשכים הושיבני כמתי עולם" - זו התלמוד של בבל.
אבל אחרי שאמרנו את כל זה, מפתיע מאוד שבפסיקת ההלכה כשיש מחלוקת בין התלמוד הבבלי לבין התלמוד הירושלמי, דוקא פוסקים כתלמוד הבבלי ולא כתלמוד הירושלמי! מסביר זאת הרי"ף כך:
14. רי"ף (ר' יצחק אלפסי, המאה ה-11, אלג'יר) מסכת עירובין לה, ב
ואנן לא סבירא לן הכי דכיון דסוגיין דגמרא דילן להתירא לא איכפת לן במאי דאסרי בגמרא דבני מערבא דעל גמרא דילן סמכינן דבתרא הוא ואינהו הוי בקיאי בגמ' דבני מערבא טפי מינן ואי לאו דקים להו דהאי מימרא דבני מערבא לאו דסמכא הוא לא קא שרו ליה אינהו
כלומר שהאמוראים בבבל הכירו את התלמוד הירושלמי ובכל זאת פסקו כמו התלמוד הבבלי, ומוכח שזאת ההלכה.
המהר"ץ חיות כותב גם הוא בהקדמתו לפירושו לתלמוד שכל ישראל קיבלו על עצמם את פסיקת התלמוד הבבלי כפסיקה מחייבת:
15. הקדמת המהר"ץ חיות (ר' צבי הירש חיות, המאה ה-19, גליציה) לש"ס
...וכל מה שנכלל בתלמוד בבלי קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם להתנהל אחריו בלי נטיה ימין ושמאל. ורבני סבוראי והגאונים והחכמים הבאים אחריהם נתנו לתלמוד בבלי משפט הבכורה על שאר הדינים והוראות הנמצאים מפוזרים בירושלמי ובמדרשים, והיו כופין כל עיר ועיר ומדינה ומדינה להתנהג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא בבלית לגזור גזירתם וללכת בתקנתם ולהאמין בהקבלה אשר הורישו אלינו מדורות שקדמו להם.
סיבה נוספת לפסיקה לפי הבבלי אפשר לראות בדברי הרמב"ם. הוא הסביר שהיו תקופות שונות בתלמוד הבבלי, והדברים הרעים שנאמרו על אמוראי בבל התייחסו לתקופות של הרדיפות, ואילו בזמנים שבהם לא היו רדיפות, התלמוד הבבלי היה מדויק יותר:
16. ריטב"א (ר' יום טוב אלאשווילי, המאה ה-13, ספרד) יומא דף נז, א
פירש הרמב"ם ז"ל בתשובה שאלה דר' ירמיה לטעמיה דאמר (סנהדרין כד,א) במחשכים הושיבני כמתי עולם זה תלמוד בבלי וטעמא משום דלא נהירי להון טעמי דמתנייתא כהלכה כמה דנהירי לרבנן דא"י, ור' זירא נמי (ב"מ פה, א) בעי דלשתכח ליה טעמי דבבלאי משום דלא נהירן ליה בתר דשמע טעמי דמערבא, דמנהגא דעלמא דמדכר איניש טפי מאי דגמר ברישא, מיהו לאו בכל הדורות היו כן אלא בימי רבה ורב יוסף ואביי ורבא דהוו להו שמדות, כדאיתא בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פו, א), ואמרינן נמי בפרק אלו טריפות (חולין מו, א) ערקו רבה ורב יוסף ור' זירא קרי להו ערוקאי שהיו בורחין מחמת השמדות ואמר להו ר' זירא שעם כל זה לא ישכחו דברי תורה, ואמרינן בפרק המנחות והנסכים (מנחות קג, ב) "והיו חייך תלואים לך מנגד" זה הלוקח תבואה משנה לשנה ואם כך ללוקח תבואה משנה לשנה כש"כ לשמדות שיש בו סכנת נפשות, וזהו טעמן של ר' זירא ור' ירמיה, אבל אח"כ נתגברה התורה בבבל כש"כ בימי רב אשי דאמרינן מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, ע"כ דברי רבינו ז"ל וחיים הם למוצאיהם.
