מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

האם צריך להשיב למלוה שטר חוב שנמצא

הרב צבי שפיץ

בבא מציעא יג ע"א

שאלה:
אדם מצא שטר חוב על ריצפת בית המדרש שכתוב בו שראובן לוה משמעון אלף שקל, והשטר חתום ע"י הלווה. אמנם בתחתית השטר ישנה הוספה מהמלוה, כי בינתיים פרע לו הלווה חמש מאות שקל. והנה הלווה מודה שהשטר נפל מהמלוה, אולם לטענתו, הוא פרע בינתיים עוד שלש מאות שקל, כך שלדבריו נשאר חייב למלוה רק מאתים שקל.
לעומתו טוען המלוה, שאינו זוכר שהיה פרעון נוסף, ואדרבא, מזה שלא רשם בשטר שהיה פרעון נוסף, כשם שרשם את פרעון החמש מאות שקל, מוכח שלא נפרע סכום זה. לפיכך תובע המלוה מהמוצא שיתן לו את השטר שמצא, כדי שיוכל לתבוע עמו את יתרת החוב, שלדעתו הינה בסך חמש מאות שקל.
האם מותר למוצא להחזיר למלוה את השטר, כיון שהלווה מודה שנפל מהמלוה?

תשובה:
א. אסור למוצא להחזיר את שטר ההלוואה למלוה - וישאירו ברשותו. והלווה ישלם למלוה את מאתים השקל שהודה שחייב, וביחס לשלש מאות הנוספים שתובע המלוה - אין תביעתו נחשבת כתביעת ודאי, וכיון שהלוה טוען בוודאות שפרע סכום זה למלוה, לפיכך יד הלווה על העליונה. 1

מקורות:
1. נבאר בקצרה מספר כללים הקשורים למבואר בב"מ דפים יג - כ.
כל שטר חוב שנמצא מושלך על הרצפה, בין אם חתום עליו הלווה בלבד, ובין אם חתומים בו גם עדים המאשרים בחתימתם את האמור בשטר. וכן אם השטר הוא שיק שניתן להשתמש עמו, אפילו אם ברור לנו שהשטר נפל מידי התובע או המלוה, אולם עצם העובדה שהשטר נמצא מושלך על הרצפה ואינו בידי התובע - יש בה חסרון מהותי באמינות השטר ובכח הראיה שבו, משום שבדרך כלל אדם שומר היטב על שטרותיו ומניחם במקום שמור, ואם שטר זה נמצא מושלך - יש לחשוש שמא הוא נפרע ולכן המלוה זרקו, וכעת הוא רוצה לגבות עמו שלא כדין.
לפיכך, כל זמן שישנה אפשרות שיכול הנתבע או כל אדם אחר לטעון, שהוא עשוי להינזק אם המוצא יחזירנו לאחד מהאנשים התובעים שטר זה - אסור להחזירו לאף אדם. וישאר השטר שנמצא - מונח אצל מוצאו, עד שיבוא אליהו הנביא במהרה בימינו ויגלה לנו את העובדות לאשורן.
אמנם אם ישנה אפשרות לתבוע עם השטר שנמצא אדם אחד בלבד, והנתבע מודה שחייב לתובע את הסכום שכתוב בשטר, או שישנן הוכחות וראיות אחרות שהשטר נפל מהתובע ועדיין לא נפרע החוב, כך שבהחזרת השטר לתובע לא תיווצר כל אפשרות לתבוע כסף ממי שאינו חייב - במקרה זה צריכים להשיב את השטר לתובע, כמו החיוב שקיים להשיב כל אבידה אחרת כשידוע שנפלה מנותן הסימנים.
לאור האמור, בנידון שאלתנו, למרות שהלווה מודה שהשטר נפל מהמלוה, ולמרות שלא ניתן לגבות עם שטר שלא חתומים עליו עדים מנכסים של אנשים אחרים, אלא רק מנכסי הלווה הנמצאים ברשותו בשעת התביעה - כי דינו כמלוה על פה שלא גובים עמו ממשועבדים. אולם מכיון שהלווה טוען שהשטר פרוע במקצתו, נמצא שלטענתו הוא "שטר פגום", ומאחר ואין למלוה הוכחה נגד טענה זו, [ובפרט שגם המלוה מודה שהשטר הינו פגום, כי נפרע מקצתו], לפיכך אע"פ שבנידון דנן הלווה מודה שהשטר נפל מהמלוה, וא"כ אין רעותא גדולה בעצם נפילתו, כי הרי גם הלווה מודה שנשאר עדיין חייב למלוה סך של מאתים שקל. והרי גם בשביל חוב זה צריך המלוה לשמור את השטר ולא לזורקו, וממילא ברור לנו, שנפילת השטר מהמלוה היתה ודאי לאונסו ולא מרצונו. אולם מאחר וכעת הנידון הוא - האם על סמך הודאת הלווה ניתן להחזירו למלוה, ומאחר והלווה הרי טוען - אל תחזירו לו כי הוא שטר פגום, לפיכך צריך המוצא להשאירו ברשותו עד שיבוא אליהו במהרה בימינו.
נאמנות הנתבע לומר פרעתי כנגד שטר ללא עדים
ויש להוסיף, שלמעשה אין למלוה כל תועלת מעשית אם המוצא ישיב לו את השטר. מאחר ועל שטר זה לא חתומים עדים המאשרים את ההלואה הכתובה בו, ודינו ככתב יד של הלווה בלבד. וכבר התבאר בשו"ע (חו"מ סי' סט, ב) שנאמן הלווה לטעון "פרעתי" נגד שטר שכתוב בכתב ידו הנמצא בידי המלוה. כי מתייחסים אליו כאל תביעת הלוואה שנעשתה בעל פה ללא שטר. שהמלוה לא יכול לטעון ללווה: מה עושה שטרך בידי?
ואע"פ שהרמ"א שם כתב, שיש החולקים על דעת השו"ע וסוברים, שדינו כשטר עם עדים, שאין הלווה נאמן לטעון נגדו פרעתי. אולם סתימת הרמ"א במקום אחר (בסי' נ, א) הינה כדברי המחבר [כהוכחת הש"ך שם ס"ק ג]. וכמו כן, לאור הכרעת הש"ך (בסי' סט ס"ק יד), והנתיבות (שם ס"ק ו) שהסכימו שהעיקר לדינא כהכרעת השו"ע, ולכן לדעתם - אין התובע רשאי לטעון קים לי כדעה החולקת, א"כ ודאי שבנידון דנן גם אם יתן המוצא למלוה את השטר - לא יועיל לו הדבר מאומה, כי הלווה נאמן לטעון כלפיו - פרעתי את כולו או את חלקו, כשם שנאמן לטעון כך כשהמלוה תובע זאת ממנו כשאין שטר בידו. אמנם נוסיף, שמעיקר הדין רשאי ביה"ד לחייב את הנתבע להשבע שבועת היסת כדי לאמת את דבריו.
והנה אע"פ שהלווה נחשב כמודה במקצת, כי המלוה תובע ממנו חמש מאות שקל, והוא מודה לו על מאתים מתוכם, וקימ"ל שמודה במקצת חייב שבועת התורה, ולא רק שבועת היסת. אולם כאן המלוה מודה שאינו זוכר בוודאות שלא היתה פריעת חוב, וקימ"ל שאין משביעים את הנתבע שבועת התורה או שבועת היסת [למעט שבועת המשנה] רק בטענה וודאית מצד התובע - דבר שאינו קיים בנידון דנן. לפיכך לא ניתן בנידון דנן להשביע או לכוף את הלווה להתפשר מחמת שבועה זו, מאחר ואינו מחויב בה.