הגדרת איסור לא תחמוד
הרב דב קדרון
בבא מציעא ה ע"ב
בהגדרה של איסור לא תחמוד כותב הרמב"ם (גזלה ואבדה א,ט):
כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו, אף על פי שנתן לו דמים רבים, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר לא תחמד.
כלומר לדעת הרמב"ם גם אם החומד משלם עבור הדבר שחמד, עדיין הוא עובר על איסור לא תחמוד על זה ששכנע את חברו למכור לו זאת. הרמב"ם מוסיף שהחומד אינו מקבל מלקות על העבירה הזו כי זוהי עבירה שאין בה מעשה, שאין לוקים עליה.
ראשונים אחרים (ביניהם תוספות והראב"ד) חולקים על הרמב"ם וסוברים שרק מי שלא משלם עבור החפץ עובר על לא תחמוד, אולם מי שמשלם לא עובר על לאו זה.
בקשר לעונש מלקות, הראב"ד מקשה על הרמב"ם מדוע אם לקח החומד את החפץ ושילם עליו אין זה נחשב מעשה, והרי מעשה הלקיחה הוא מעשה לכל דבר.
מבאר המגיד משנה שלדעת הרמב"ם איסור לא תחמוד שייך אף אם העיסקה נעשית ברצונו של המוכר שהשתכנע למכור את החפץ לחומד, ולפי זה נטילת החפץ נעשית ברצון המוכר ואינה מעשה עבירה, אלא העבירה היא ההשתדלות אשר השתדל כדי לרצותו, ובהשתדלות, שאינה אלא דיבור, לא היה מעשה, משום כך אין מלקות על לאו זה.
