מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

בעלותם של שותפים בדירה על החפצים שבה

הרב צבי שפיץ

בבא מציעא ב ע"א - ג ע"א

שאלה:
שני בחורי ישיבה מחו"ל באו ללמוד תורה בארץ ישראל, ושכרו חדר בסמיכות למקום לימודם, בדירה ששייכת לאדם מבוגר שגר עמם באותה דירה בחדר אחר. בתום תקופת לימודם בא"י, כשבאו לארוז את חפציהם נמצאו בחדרם ובמטבח המשותף שבבית, מספר חפצים יקרי ערך שאין בהם סימן, ונוצר ויכוח בין המתגוררים בדירה למי מביניהם שייך כל חפץ. כמו כן נמצאו שם חפצים שונים ללא סימן, שנשארו שם משוכרים שגרו בדירה בעבר, וכעת הם מסתפקים, האם המציאה הזאת שייכת למי שהחזיקה ראשון בידו או ששייכת לשניהם בשווה.
ומאחר וכולם בני תורה יראים ושלמים, שאינם רוצים לקחת מה שאינו שלהם, ברצונם לדעת כיצד עליהם לנהוג עם חפצים אלו.

תשובה:
א. נתייחס תחילה למקרה בו הויכוח הוא רק בין שני החברים ששכרו את הדירה.
הכלל ביחס לחפצים המונחים בדירה ששכרו הוא – ששניהם מוחזקים בהם בשוה, למרות שאינם תופסים אותם בידיהם. ולכן הדין הוא כך:
1. חפץ שכל אחד מהם טוען עליו בוודאות ששייך לו – עליהם להתחלק בו באופן שוה.1
אם ניתן לחלקו לשני חלקים שוים ויוכלו להשתמש עם כל חלק כפי השימוש בחפץ המקורי – כל אחד יקבל מחצית מהכלי.
אם הויכוח ביניהם הינו לגבי בעלות על שני כלים דומים – כל אחד מהם יקבל כלי אחד.
אם לא ניתן לחלקו מבלי להגיע להפסד גדול – יקבל אחד מהם את החפץ וישלם לחבירו מחצית משוויו. 2
אם שניהם מעוניינים בו או שלא הגיעו ביניהם להסכמה ביחס לשוויו – ימכרו את הכלי לאדם שלישי במחיר המקסימלי שניתן להשיג עבורו באותו הזמן בשוק, ויתחלקו ביניהם בתמורה. 3
2. חפצים המונחים בדירה שאחד מהם טוען בוודאות שהחפץ שלו, ואילו חבירו מסופק האם זה שייך לו – יקבל אותו מי שטוען בוודאות שזה שלו. 4
3. חפץ המונח בדירה שכל אחד מהם מסופק למי הוא שייך – יחלקו אותו ביניהם באופן שוה וכפרטי הדינים האמורים לעיל במספר 1. 5
ב. חפץ שאחד מהם מחזיקו בידיו וטוען שהוא שלו, ואילו חבירו טוען שהוא שייך לו, אלא שאינו רוצה להוציאו בכח מחבירו – ישאר החפץ בידי המחזיק בו.
אולם אם רואים בי"ד שישנם סימוכים ואומדנות מסתברות לטענת התובע, רשאים להטיל על הנתבע חרם. 6
ג. אם הדיון בין השוכרים הינו כאשר החפץ נשאר בדירה השכורה, אלא שבינתיים אחד מהשוכרים עזב את הדירה, ושניהם טוענים בוודאות לבעלותם על החפץ – השוכר שגר בדירה נחשב כמוחזק בו, ולכן החפץ ישאר בידו. 7
ד. אם שניהם עזבו את הדירה ונשארו שם חפצים כבדים, כמו: תנור, מקרר, מכונת כביסה וכדו', וכל אחד מהם טוען בוודאות לבעלותו עליו – כל הקודם מביניהם לקחתו ישאר החפץ בידו. 8
אולם במקרה זה, אם האיש המבוגר שמשכיר את הדירה טוען שהחפץ שייך לו – המשכיר נחשב המוחזק הבלעדי בחפץ, ואסור לאף אחד מהם לקחתו ממנו, כל עוד לא יוכיחו בבי"ד שאינו צודק. 9
ה. אם הסכימו השוכרים לארח חבר נוסף בחדרם למשך שבועיים ללא תמורה כספית, ולאחר מספר ימים טען האורח על לחפץ מסוים שנמצא מונח בדירה, שהוא שייך לו. והם טוענים שהוא שייך להם ולא לאורח. או אפילו אם רק אחד מהם טוען שהוא שייך לו, ואילו השני מודה שהחפץ לא שייך לו, אולם אינו יודע למי שייך, הדין הוא שהחפץ שייך לשוכר או לשוכרים הטוענים לבעלותם על החפץ ולא לאורח, אע"פ שאין להם ראיה לבעלותם על החפץ. 10
ה. חפץ שמונח בדירה והמשכיר והשוכרים טוענים בוודאות שהוא שייך להם – יתחלקו המשכיר והשוכרים הטוענים לבעלות על החפץ באופן שווה. אותו הדין יהיה גם במקרה שכולם מסופקים בבעלותם על החפץ.
אם בעה"ב ורק אחד מהשוכרים טוענים בוודאות לבעלותם על הכלי, והשוכר השני מסופק – יתחלקו בחפץ בעה"ב והשוכר שטוען ברי.
ו. אם נמצא בדירה חפץ שניכר עליו שהושאר שם לפני זמן רב ע"י אחד מהשוכרים שגרו בדירה במשך השנים, והדירה היתה מושכרת כל הזמן לאנשים, ולא ידוע כעת למי החפץ היה שייך – המציאה תתחלק באופן שווה בין המשכיר ושני השוכרים על פי הכללים האמורים במספר 1 בסעיף א. 11

מקורות
1 כתוב במשנה בתחילת מסכת ב"מ (ב.) : שנים אוחזים בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו. ע"כ.
ביאור מעלת המוחזקות בחפץ
ופירש רש״י שם בד״ה שנים אוחזים בטלית - דוקא אוחזים - דשניהם מוחזקים בה ואין לזה כח יותר מזה. דאילו היתה ביד אחד הוי אידך המוציא מחבירו, ועליו להביא ראיה בעדים שהיא שלו, ואינו נאמן זה ליטול בשבועה, ע״כ.
וביארו שם בתוס׳ ד״ה ויחלוקו, שע״י אחיזת שניהם בטלית נחשב הדבר - כאילו יש לכל אחד מהם בודאי חצי ממנה, משום שאנן סהדי שכל מה שכל אחד מהם תופס ודאי שייך לו. והטעם לכך הוא, דקימ״ל שחזקה שכל מה שתחת יד האדם שייך לו. כי לכל אדם יש חזקת כשרות, וברור לנו שלא גנב את החפץ שנמצא תחת ידו. ומאחר ויתכן במציאות שהחפץ באמת של שניהם, שיכול להיות ששניהם הרימו ביחד את הטלית, נמצא שאע״פ שכ״א מהם טוען בוודאות שזה שלו, ולפי טענתם אחד מהם גנב מחצית מהטלית מחבירו, מכל מקום מכיון שיתכן שהאמת היתה שהרימו את הטלית ביחד, ונמצא שהם שותפים בה, א״כ החלוקה יכולה להיות אמת. ולכן היות ושניהם מוחזקים בטלית, משאירים את הטלית בבעלות שניהם.
ומשמע מהתוס׳ (ב: ד״ה אי תנא וכו'), שדין זה קיים אפילו אם ברור לנו שע״פ טענותיהם ישנו ודאי רמאי [כמו אם כ״א טוען אני ארגתי את הבגד], כל עוד החלוקה יכולה להיות אמת. שכיון ששניהם מוחזקים בטלית, ויתכן שבאמת שניהם קנו או ארגו אותה בשותפות - פוסקים להם שהם שותפים בה, ויתחלקו באופן שוה.
ואע״פ שבנידון זה כתב רש״י (ב. ד״ה במקח וממכר), שמכיון שע״פ טענותיהם יש ודאי רמאי - בי״ד מוציאים אותו מהם ויניחו את הטלית במשמרת אצלם עד שיבוא אליהו הנביא במהרה, ויגלה לנו מיהו בעליו האמיתי של הטלית. משום שבי״ד לא יכול להוציא פסק דין כאשר לטענת שני הבעלי דין הוא ודאי אינו אמיתי, וגם הרמב"ן שם הסכים לדברי רש"י. אולם מכיון שלדעת שאר רבותינו הראשונים העיקר שקובע בנידון דנן הוא - האם ללא טענותיהם פסק הדין של בי״ד שיתחלקו ביניהם בחפץ, יכול להיות אמיתי או לא. ומאחר וגם בנידון זה הפסק יכול להיות אמיתי - לא מתייחסים בנידון זה לטענותיהם, אלא כיון שהם מוחזקים בדבר - לא מוציאים אותו מידם, ואומרים להם להתחלק ביניהם בחפץ, כמבואר שם ברא״ש (ס״ק א) ובעוד ראשונים. וכך נקט להלכה גם השו"ע (חו"מ סי' קלח, א), וכמבואר שם גם בסמ״ע (ס״ק ו), בקצות (ס״ק א), ובנתיבות בביאורים (ס"ק ג) וע״ש.
גם קנין חצר מועיל ליצור מוחזקות בחפץ
והנה הרמב״ם [פ״ט מטוען הל' ז] שהובא גם בשו׳ע (שם) ביאר, שהדין האמור במשנה לגבי שנים שאוחזים בטלית וכו' שהוא שייך לשניהם קיים - לא רק כאשר הם תופסים אותו בידם ומחזיקים אותו, אלא אפילו אם הם מוחזקים בו ע״י קנין אחר כמו קנין חצר. וכגון, אם החצר שהחפץ נמצא בה שייכת לשניהם, או ששניהם נמצאים בתוך ד' אמות של החפץ שמונח בסימטא, ושניהם טוענים לבעלותם עליו, גם באופנים אלו, מכיון שכל אחד מהם נמצא במצב שהיה יכול לקנות את החפץ מחמת קנין החצר, נחשב הדבר ששניהם מוחזקים בו והוא שייך לשניהם. שגם על מציאות זאת קימ"ל – חזקה שכל מה שתחת יד האדם הרי הוא שלו.
והוסיף על כך בתשו' הריב"ש (סי' רסד) [בתוספת ביאור], שהוא הדין אם יש להם רק קנין השתמשות בקרקע, כלומר, קנין פירות ולא קנין הגוף. כגון, אם שכרו דירה. שאע"פ שהבעלות על הקרקע היתה ונשארה כל הזמן בחזקת המשכיר, ולשוכרים יש רק זכות להשתמש בה לצורך מגורים, בכל זאת מכיון שקנין השכירות מקנה להם בעלות על הקרקע לצורך הנחת חפצים בבית המושכר, נמצא שביחס לכך – הקרקע שייכת להם. ולכן חפץ המונח בדירה המושכרת – הוא בחזקת השוכר מחמת קנין החצר שיש לו בדירה זו.
שוכרי דירה – נחשבים כמוחזקים בחפץ
ונראה לענ"ד שדין זה קיים גם לדעת התוס' בב"מ (נו: ד"ה והאי ביומיה וכו') והש"ך שנקט כמותם (בסימנים: רס ס"ק טו, שיג ס"ק א, שלד ס"ק ב), שמה שאמרו חז"ל שכירות ליומיה ממכר הוא, קיים - רק לגבי הלכות אונאה שקימ"ל שם בגמ', שכשם שאין אונאה במחירי קניית קרקע, כך אין גם אונאה בשכירות קרקע, אך אינו קיים ביחס לשאר דברים. וגם לשיטתם נראה שהנפק"מ שלא אומרים ששכירות ליומיה ממכר היא קיימת, רק כאשר ישנו ויכוח בין המשכיר לשוכר לגבי זכויות מסוימות שהקרקע מקנה לבעליה, שלגבי זה אמרינן שיד המשכיר על העליונה, ולפיכך אם הגיעה מציאה לחצר המושכרת, לשיטתם - רק המשכיר זכה כה, משום שהוא נשאר בעל החצר, ולצורך השימוש של קניית מציאה שבאה מעלמא – לא הקנה אותה לשוכר.
אולם בנידון דנן, מכיון שהנידון הוא ביחס להשתמשות המקובלת בדירה לצורך מגורים, שבכלל זה כלול גם הנחת חפצים בשטח המושכר – ודאי שלכו"ע על דעת כן שכר השוכר את הדירה, ואדרבא כעת - רק לו יש קנין השתמשות בדירה, ואילו למשכיר אסור להניח שם את חפציו בניגוד לרצון השוכר. ולכן ודאי שנחשב השוכר מוחזק כל הזמן בחפצים המונחים בדירה מחמת קנין החצר שיש לו בבית המושכר.
לאור האמור בנידון השאלה דנן, לגבי החפצים שנמצאים בחצר שמושכר להם, מכיון ששני הבחורים שכרו בשווה את חדרם לצורך מגוריהם, נמצא ששניהם מוחזקים באופן שווה בכל החפצים הנמצאים במקום זה ע"י קנין חצר שיש להם, ואילו למשכיר אין שום רשות להניח בחדר המושכר חפצים. ונידון דנן דומה לנידון הגמ' בתחילת ב"מ (ב.) לגבי שנים האוחזים בטלית, וכדברי הריב"ש הנ"ל שהרמ"א (סי' קלח, א) הביאו להלכה.
הטעם למה בתי הדין בזמן הזה, לא משביעים את בעלי הדין
אמנם אע"פ שבמשנה מבואר שכל אחד מהם צריך גם להישבע [בנקיטת חפץ] כדי לאמת את דבריו, וכטעמו של ר' יוחנן בגמ' (ג.) כדי שלא ילך כל אדם ויתפוס את טליתו של חבירו ויאמר שהיא שלו, וכך גם נפסק בשו"ע (בסי' קלח, א). אולם מכיון שבזמן הזה ברוב המקרים נמנעים בתי דין מלהשביע, משום שאיננו יראים מספיק מהאיסור להישבע שבועה שאיננה נכונה, כמו הפחד שהיה קיים בדורות הקודמים משבועה, ואפילו אם ישבע – השבועה לא תברר את אמיתות טענות הצדדים, לכן נמנעים ביה"ד מלהשביע. ולכן לא הובאו בתשובה חיובי השבועה הקיימים על כ"א מדינא דגמ'.
2. על פי הגמ' בב"מ (ח.) והשו"ע (סי' קלח, ד. ועיין גם בשו"ע חו"מ סי' קעא, ג).
3. שו"ע (סי' קלח, ד). ועיין בתשו' חת"ס (חו"מ סי' יב אות ד בד"ה ובל"א וכו') שהוסיף ביאור לכך.
4. מכיון ששוכר אחד טוען טענה וודאית שהחפץ שייך לו, ואילו חבירו אינו יודע האם יש לו בעלות בחפץ, בנדון זה לכו"ע אמרינן ברי ושמא ברי עדיף. ומה שקימ"ל כרב נחמן ורבי יוחנן בכתובות (יב:) שברי ושמא – לאו בר עדיף, היינו רק בנידון על כסף או על חפץ מסוים שהמחזיק בו טוען שמא, שאנו אומרים חזקה שכל מה שתחת יד האדם שלו הוא, כי אחרת כיצד החפץ הגיע לידו, הרי ודאי שלא גנבו. ולפיכך לא נוציא את הממון מידי המוחזק בו ע"י טענת ברי בלבד של התובע, אלא על פי עדים המוכיחים את טענתו.
משא"כ בנידון דנן, טוען השמא לא מחזיק את החפץ בידו, אלא נמצא בבית המשותף שמותר גם לטוען ברי להניחו שם, משום שכל השטח המשותף מושכר גם לו, ולכן לא נחשב כאן טוען השמא כמוחזק בחפץ שנאמר כלפיו שודאי החפץ שייך לו, שהרי כאמור מותר גם לטוען הברי להניחו שם. וע"כ בנידון דנן מכיון שאין כאן לטוען שמא מוחזקות אישית בחפץ, נמצא שספקו של טוען השמא הוא – האם הוא בכלל מוחזק בחפץ, ובאופן זה גם לרב נחמן ורבי יוחנן ברי ושמא – ברי עדיף, ואדרבא השמא של השוכר מהווה לגביו ריעותא בבעלותו על החפץ. וכעין סברא זו כתב הרמב"ן (ב"ב לד: ד"ה ובכל הנך דיני וע"ש).
5. עיין בקצות (סי' קלח ס"ק א) ובנתיבות שם (ס"ק ג) שכתבו שאפילו במנה שלישי אם כ"א יטען שמא – יחלקו בלא שבועה. ואע"פ שכתב התוס' בב"מ (ב. ד"ה ויחלוקו) שבמנה שלישי מכיון שחלוקת המנה השלישי אינה יכולה להיות אמת, שהרי ודאי שרק אחד מהם הפקיד מראש את המאתים, ולא שכיח שיקנה אח"כ את חציו לשותפו כשהוא בידי השומר, ולכן יהיה המנה השלישי מונח בידי השומר עד שיבוא אליהו. בכל זאת כששניהם טוענים שמא, מכיון שבמקרה זה אין ודאי רמאי בטענותיהם – חולקים את המנה השלישי. לפי זה כ"ש בנידון דנן, מאחר והחלוקה יכולה להיות אמת כי אולי היו שותפים בחפץ, וכן אין ודאי רמאי בטענותיהם מאחר וטוענים שמא – הדין הוא שיחלקו בלי שבועה.
6. גמ' ב"מ (ו.) שבנידון זה אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה, וכנפסק בשו"ע (סי' קלח, ה).
7. לאור האמור במס' 6 במקורות, שגם בנידון זה, רק למי שגר בפועל בדירה יש קנין חצר בבית שבו נמצא החפץ, נמצא שרק הוא מוחזק בו.
8. דין זה דומה לההוא ארבא שמבואר בב"ב (לד:) ומהטעם שביארו התוס' בב"מ (ב. ד"ה ויחלקו) והרא"ש שם (ס"ק א). שמכיון ששניהם לא מוחזקים בחפץ, וישנו ספק מיהו בעל החפץ, במקרה זה אמרינן – כל דאלים גבר. שלדעת הרא"ש שם – זהו הבירור הטוב ביותר שיכריע את הספק. משום שמי שהממון שלו, ימסור את נפשו להביא ראיה או לקחתו בכח מהדירה, כי הוא הרי בטוח שזה שלו, ואינו פוחד שחבירו יוכל למצוא במשך הזמן ראיה נגד בעלותו על החפץ וע"ש.
9. בנידון זה מכיון ששניהם לא גרים יותר בדירה ורק המשכיר גר בה, רק הוא נחשב מוחזק בחפץ הכבד מחמת קנין החצר שיש לו. לפיכך אם ירצו להוציא זאת ממנו – עליהם להביא ראיה ע"י עדים כדי להוציא ממנו.
10. יסוד זה מבואר בתשו' הריב"ש (בסי' רסד) שנפסקה להלכה ברמ"א (בסי' קלח, א), בש"ך שם (ס"ק ב), ובנתיבות שם (ס"ק ב). וטעם הדבר הוא, כפי שביארנו במקורות לעיל במס' 1, שגם לשוכר יש קנין חצר בדירה המושכרת, כיון שהוא קנה את הבעלות בקרקע לצרכי מגוריו, ובעלות זו יוצרת לו את המוחזקות בחפץ הנמצא עליה. משא"כ אדם שגר בדירה כאורח בלבד ללא כל תמורה כספית, אע"פ שמותר לו לגור שם, אולם אף אחד לא הקנה לו בעלות על גוף הקרקע לצורך זה. ולכן אינו נחשב כמוחזק בחפץ שמונח בדירה השכורה. ורק אם האורח יקחנו בידיו ויטען ששייך לו, במקרה זה יש לו מוחזקות בחפץ, שתועיל לו כלפי כל מי שירצה לקחתו ממנו, ואז יצטרך התובע להביא עדים כדי להוציא זאת ממנו.
11. למרות שהבאנו במקורות במס' 1 את שיטת התוס' והש"ך שסוברים, שלא אמרינן שכירות ליומיה ממכר הוא, ועכ"פ כשהנידון הוא בין המשכיר לשוכר. אולם לדינא הכריעו רוב הראשונים ובראשם הרא"ש בשו"ת (בכלל א א), וכן נקטו השו"ע והרמ"א (בסי' רס ד) והקצות (בסי' שיג ס"ק א) ועוד, שקימ"ל ששכירות ליומיה ממכר הוא - תמיד. כלומר, שיש לשוכר בעלות בגוף הקרקע ששכר לכל צרכיו. ולכן אם תגיע המציאות לחצר ששנים גרים בה במשותף – זכו בה המשכיר והשוכר בשווה כהכרעת השו"ע שם. ורק לגבי זבל מפרות שהגיעו מהעולם, שם ישנו דין מיוחד שזוכה בהם המשכיר כביארו של הקצות [שצויין לעיל וע"ש]. ולכן גם אנו נקטנו בסעיפים ח-ט בתשובה כהכרעת השו"ע, והרמ"א [בסי' רס, ד] ועיי"ש.
אולם כל זה בתנאי שהדירה היתה מושכרת כל הזמן לאנשים. שאז הדירה לא היתה בגדר "חצר משתמרת" למשכיר. ונחשב הדבר כמו מציאה ללא סימן שנמצאה בחנות שנמצאים בה אנשים נוספים - שאינה נקנית לבעל החנות ע"י חצרו, מכיון שאיננה משתמרת לו, כמבואר בשו"ע (ס, ה), ובש"ך שם (ס"ק יח) וע"ש.
אבל אם לפני שהגיעו שוכרים אלו, הדירה לא היתה מושכרת, היות והמציאה היתה שם לפני כן - זכה בה משכיר הדירה מדין - חצר המשתמרת שזוכה לבעליה גם שלא מדעתו. ובפרט בדברים מסוג זה ששכיח שישכחו או שישארו בכוונה ע"י השוכרים שעזבו את הדירה.