אסור להחליט לפי מראה חיצוני
הרב דב קדרון
בבא מציעא ג ע"א
רבה מסביר מפני מה אמרה תורה שמודה במקצת הטענה ישבע, ומסבירים המפרשים שלכאורה היה צריך להיות נאמן, שהרי אם הוא כופר בכל על פי דין תורה אינו צריך שבועה, אם כן אילו הנתבע היה רוצה לשקר היה כופר בכל, ואם בכל זאת הוא מודה במקצת מדוע לא נאמין לו שאומר את האמת.
על כך מסביר רבה שיש חזקה שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, לכן לא הייתה לנתבע אפשרות לכפור בכל, ואין זו סיבה להאמין לו כאשר הוא מודה במקצת.
בעל ההפלאה (פנים יפות דברים א, יז) כותב שלכאורה אם הדיינים מכירים בפניו של הנתבע שהוא אדם עז פנים שאינו מתבייש לשקר בפני בעל חובו, היו צריכים להאמין לו כאשר הוא מודה במקצת, שהרי לאדם כזה, אילו היה רוצה לשקר, אין בעיה לכפור בכל, ולא קיימת אצלו החזקה שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו.
הוא מסביר שניתן להבחין בעניין זה בפניו של אדם, כמו שנאמר בישעיהו (ג, ט): "הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם", ומפרש שם רש"י: "ניכרים הם בעזות פניהם".
כדי למנוע מחשבה כזאת מהדיינים, הוא מסביר, נכתב בתורה (דברים א, יז): "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט", כלומר: אסור לדיין להחליט על פי מה שנראה לו מהכרת פניו של הנידון.
זהו חלק מהציווי הכללי לדיינים להתייחס בשווה לשני בעלי הדין, ולא להביט אל המראה החיצוני של אדם, כי הרבה פעמים הוא מטעה.
