הכסף מחייה את בעליו
הרב דב קדרון
בבא קמא קיט ע"א
על פי דברי רבי יוחנן פוסק הרמב"ם (גזלה ואבדה א, יג):
כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו שנאמר (משלי א' י"ט): "כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח".
המהר"ל מפראג (חדושי אגדות בבא בתרא ט, א) מוכיח מכאן שממונו של אדם חשוב כמו גופו, ומסביר שזאת הסיבה שכאשר אין בית המקדש קיים נתינת צדקה מכפרת, כי הממון נחשב כגופו ונפשו, וכאשר אדם נותן את נפשו אל השם יתברך, אל העני או לשאר מצוה, ובזה הוא ממעט את נפשו, נחשב הדבר כפרה על עצמו.
על פי זה הוא מסביר (חדושי אגדות זבחים פח, ב( את מה שנאמר במסכת סנהדרין (ז,א): "אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל דיין שנוטל ממון מזה ונותן לזה הקב"ה גובה ממנו נפשות שנאמר כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש". זאת משום שדיין המעוות את הדין ולוקח מאדם את ממונו שלא כדין – זוהי תולדה של שפיכות דמים, כיון שהיה לו לדקדק בדין ולירד לעומק הדין ולא עשה כן, נחשב הדבר כאלו גזלו ונוטל ממנו נפשו. מפני שכל פרוטה שיש לאדם מחיה את נפשו, וכאשר מישהו נוטל ממנו את חיותו הרי הוא נוטל את נפשו, לכן דין שקר הוא תולדה של שפיכות דמים.
זה לא בכדי שכסף נקרא "דמים", כי כשם שחיות האדם תלויה בדמו כך היא תלויה בכספו.
