מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

קנה מרוכל חפץ גנוב, והנגנב מסרב לשלם עבורו

הרב צבי שפיץ

בבא קמא קיד ע"א

שאלה
ראובן עבר ליד דוכן של רוכל, והבחין שם בחפץ שנגנב משכנו לפני שבוע. ראובן שהיה בטוח ששכנו ישמח לקבלו בחזרה, מיהר לרכוש עבורו את החפץ. אולם כשהביא את החפץ לשכנו, טען לו השכן:
א - איני צריך יותר את החפץ. ב - קנית אותו במחיר רב יותר מערכו האמיתי.
האם חייב השכן לקנות מראובן את החפץ שנגנב ממנו, ובאיזה סכום?

תשובה
א. בנידון השאלה - פטור השכן מלשלם לראובן עבור החפץ שקנה מהרוכל. לפיכך במקרה שסירב הנגנב לקנותו - רשאי ראובן להשאירו ברשותו ולהשתמש בו.1
ב. אם ראובן קנה את החפץ מהגנב עצמו כדי להחזירו לנגנב, ולא שמע משכנו שהוא לא מעוניין יותר בחפץ הזה - יקבל ראובן מהשכן כפי מה ששילם עבורו, אולם לא יותר מהמחיר של חפץ דומה בשוק.2
אולם אם ראובן שמע משכנו שהוא לא מעוניין יותר בחפץ, ולאחר מכן קנאו - החפץ שייך לקונה בלבד, ואינו צריך למכרו אח"כ לנגנב.3

מקורות
1. קימ"ל כחכמים שנחלקו על רבי שמעון וסוברים - שסתם גניבה ע"י גנב יהודי - הנגנב מתייאש לאחר מכן מחפצו הגנוב. כמבואר בגמ' ב"ק (קיד.) ונפסק כך גם בטור וברמ"א (סי' שסח, א). דין זה קיים גם לדברי הש"ך שם (ס"ק ב). אע"פ שביחס לגנב גוי סובר הש"ך - שסתם גניבת גוי לא הוי יאוש בעלים. לפי"ז יוצא, שבעל הדוכן שקנה את החפץ מהגנב - קנאו לאחר יאוש הנגנב, ולכן החפץ שייך כעת לבעל הדוכן שקנאו ביאוש ושינוי רשות.
למי שייך חפץ גנוב שנקנה ע"י אדם זר
לאור האמור, ראובן לא היה צריך לקנות את החפץ הגנוב מהמוכר, שכיון שלא היה על חפץ זה בשעת הקניה שם "גניבה" או שם "אבידה", אלא הוא ממונו של הרוכל שמוכרו, לפיכך לא קיים ראובן שום מצוה בזה שקנה את החפץ מהמוכר, והיה צריך לשאול תחילה את הנגנב האם הוא מעוניין בחפץ. ומאחר וקנה זאת ללא הסכמתו - פטור הנגנב מלקנותו ממנו.
לפיכך, אפילו לדעת תשו' תרומת הדשן (סי' שט) והכרעת הרמ"א (סי' שסח) שבזה"ז מחמת דינא דמלכותא - כופים את הקונה חפץ גזול למוכרו לנגזל, למרות שמעיקר הדין החפץ שייך לקונה, כיון שהגיע אליו לאחר שקנאו ע"י יאוש בעליו ושינוי הרשות. אולם דין זה קיים רק אם הנגזל רוצה בחפץ, שאז אנו אומרים שקונה החפץ לא יוכל למנוע מהנגנב לקנות אותו ממנו. אולם אם הנגזל מסכים שהחפץ ישאר בידי מי שקנאו בקניני גזילה, לא יוכל אדם אחר [כולל מי שמחזיק כעת בחפץ] להכריח את הנגזל לקנותו ממנו, כי התקנה היתה לטובת הנגזל, ובמקרה כזה יכול הנגזל לומר – אי אפשי בתקנת המלכות או בתקנת חז"ל שתיקנו זאת רק לטובתי ולמעני.
2.אמנם אם ראובן קנה את הגניבה מהגנב ולא מאדם שקנאו ממנו, על מנת להחזירו לשכנו הנגנב, במקרה זה, אפילו אם ראובן שמע שהנגנב התייאש מהחפץ, בכל זאת החפץ הגנוב עדיין לא יצא מבעלותו ונשאר עדיין שייך לנגנב, למרות שהוא נמצא בבית הקונה. מכיון שהיה כאן יאוש בלי שינוי רשות. ואע"פ שראובן קנה את החפץ מהגנב - אין בזה שינוי רשות, כיון שראובן הגביהו לצורך הנגנב בלבד ולא עבור עצמו, וחל על החפץ דין "אבידה" המחייב להחזירו לבעליו כמבואר ברמ"א (סי' שמח, ז).
והביאור בזה, שיאוש של הבעלים הכוונה היא, שהבעלים בעל כורחם ובניגוד לרצונם אומרים "וי לחסרון כיס". זאת אומרת, שגם כעת הם עדיין מעוניינים לקבל את החפץ הגזול בחזרה, אלא שהם משלימים עם המציאות שנכפתה עליהם, שיותר הם לא יראו את החפץ הגזול. לפיכך מכיון שגם לאחר היאוש הגנב לא קנה אותו, מאחר שהחפץ שגנב הגיע אליו באיסור - לכן חל עליו מיד חיוב של השבת הגזילה לבעליה. והיות וראובן לא התכוון מעולם לזכות בחפץ לצורך עצמו, אלא הגביהו מלכתחילה לצורך הנגנב, א"כ אין כאן שינוי רשות אלא נשאר רק יאוש, ונחשב החפץ הגנוב – כ"אבידה". ולכן אם ראובן החזירו אח"כ לבעלים שהוא הנגנב, חייב הנגנב לשלם לו את ההוצאות שהיו לו כדי להשיב לו את אבידתו, כמבואר בשו"ע (סי' רמח, א).
חפץ שנקנה מהגנב ביותר משוויו
אולם אם היו לראובן הוצאות כספיות שהינן מעבר לשווי החפץ בשוק, במקרה זה אומר לו הנגנב, שביחס ליתרה ששילם מעל מחיר השוק - הוא לא גרם לו כל הנאה, מכיון שהוא יכול להשיג חפץ דומה במחיר זול יותר, ואין לו צורך לשלם יותר עבור החפץ שלו. נמצא שביחס להפרש המחיר – ראובן שקנאו מהגנב הפסיד לעצמו.
אמנם אם ראובן קנה את החפץ מהגנב עבורו בלבד, ואח"כ הוא רוצה למכרו לנגנב, במקרה זה מכיון שקנאו לאחר יאוש – החפץ שייך כעת לראובן ולא לנגנב, כי ראובן קנאו ע"י יאוש ושינוי רשות, והחפץ כעת שייך לראובן למרות שקנאו מהגנב במחיר יקר. ונוסיף עוד, שקנין זה חל, אפילו אם ראובן לא ידע בשעת הקניה שהחפץ שקנה היה גנוב. לפיכך במקרה הזה, אם הנגנב ירצה לקנותו ממנו, למרות שיוכל לכוף את ראובן למכור לו חפץ זה, ע"פ תשו' תה"ד (סי' שט), והרמ"א (סי' שסח, א) שהתבארו לעיל במקורות (מס' 1), אולם ראובן יכול להתנות עמו, שימכרנו לו רק במחיר היקר בו קנאו מהגנב, ולא כפי שוויו בשוק.
3. אם ראובן שמע ששכנו אינו מעוניין יותר בחפץ שנגנב ממנו, או שהפקירו, כלומר שמכאן ואילך הנגנב מסכים מרצונו שהחפץ לא יחזור אליו אלא ישאר מחוץ לרשותו ובעלותו, במקרה זה אין על החפץ שם "אבידה" שצריך להחזירה לבעליה. אלא הוי הפקר וכל הקודם לזכות בו – זכה. לכן פשיטא שהנגנב פטור מלשלם לראובן עבור החפץ שבשעה קנאו, כי הוא יצא כבר מרשות בעליו, מאחר שהפקירו לפני כן.