גודל החיוב של הכרת הטוב
הרב דב קדרון
בבא קמא קז ע"א
רש"י מסביר שהסיבה שעל פי דין תורה לווה שנתבע שחייב כסף וכופר בכל – פטור אפילו מלהישבע, היא מפני שאין אדם מעיז פניו לכפור בפני מי שעשה לו טובה, ומכיוון שהמלוה עשה לו טובה שהלווהו – לא ייתכן שהלווה ישקר ויכפור בפניו בכל הסכום.
הגר"ח שמואלביץ זצ"ל (שיחות מוסר תשל"ב לב) אמר שמידת הכרת הטוב מושרשת בטבע של כל אדם, עד כדי כך שאדם שמרגיש הרגשה של הכרת הטוב לאחר נחשב נוגע בדבר, כי הרגשה זו יכולה לגרום לו אפילו לשקר, כדי שיוכל להשיב טובה לאותו אדם.
הוא מאריך להוכיח שיש הרגשת חיוב הכרת הטוב אשר היא נחלת כל אדם, אולם הכרת הטוב שמחייבת התורה היא באופן אחר לגמרי ונעלה ביותר.
יש מקורות רבים בדברי חז"ל לכך שאדם צריך להכיר טובה לכל מי שעשה לו טובה כל שהיא, ואפילו אם אותו אדם לא התכוון כלל לעשות לו טובה, ואפילו אם אותו אדם התכוון במעשהו לתועלת עצמו, אם כתוצאה מכך נגרמה טובה למישהו, חובה עליו להכיר טובה למי שבגללו באה לו הטובה, ואפילו כלפי עפר ומים, שאין בהם דעת מי שנהנה מהם חייב להכיר להם טובה.
