"ולקח בעליו", מה הוא לוקח?

הרב דב קדרון

בבא קמא קו ע"א
 

רב מסביר שכוונת הפסוק האומר לגבי שומר שכר שנשבע (שמות כב, י): "וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם" היא שהבעלים לוקח את השבועה מהשומר, והשומר נפטר בכך מתשלום.

רבי צבי אלימלך מדינוב (אגרא דכלה פרשת משפטים) כותב שצריך להבין למה השבועה נכתבה בתורה בלשון לקיחה, וכי הבעלים לוקחים משהו מהשומר כאשר הוא נשבע?

הוא מציע שיש בזה רמז להלכה שנפסקה בשולחן ערוך (חו"מ סי' פ"ז ס"כ) שצריך לאיים בשבועה גם על המשביע, ולומר לשניהם, לתובע המשביע ולנתבע הנשבע: "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים", כלומר שגם לתובע שמשביע את הנתבע קוראים "רשע", מפני שהיה צריך לוותר בכדי שלא יתגלגל שבועה על ידו, ומפני כן העונש החמור על שבועה יחול גם על ראשו, לכן נאמר "ולקח בעליו" השבועה, כלומר את האחריות לכך שהתביעה הזאת הגיעה לידי שבועה.

לפעמים במצב של קונפליקט בין שני צדדים, גם כאשר צד אחד יודע שהצדק הגמור איתו, אין זה פוטר אותו מהאחריות לגמור את הסכסוך ביניהם באווירה טובה ובפשרה מתוך וויתור מסוים למען השלום.