אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"זה שאין לו ממון אצל חבירו וטוענו ומשביעו"
משרה הכרוכה בשבועות רבות – מותר לקבלה?
לפני כיובל שנים הוצע לרואה חשבון יהודי מהעיר טנג'יר שבמרוקו, לשמש כמומחה מטעם בית המשפט הנכרי שבעיר. בתפקידו הזה היה עליו להעיד בכל מיני מקרים בהם היתה אמורה להידרש חוות דעתו המקצועית. ברם, אותה עדות מקצועית – אמורה היתה להימסר בשבועה, וכיון שכן פנה אותו יהודי אל מרן הגאון רבי יצחק יעקב ווייס לימים רבה של ירושלים, שבאותה העת כיהן פאר ברבנות העיר מנצ'סטר שבאנגליה כשהוא מבקש לדעת אם יש איזה חומרא או חשש, אשר בגללו, כדאי להשמט אף משבועת אמת. אותו יהודי אמור היה להשיב במהירות להצעה שהונחה לפתחו ולפיכך ביקש מבעל "מנחת יצחק" שישיב לו במהרה ואפילו בקצרה – דעתו דעת תורה. והמנחת יצחק השיבו (שו"ת חלק ד, נא), כי כיון שמשרה זו כרוכה בשבועות, מן הראוי שלא יקבלה עליו.
לאחר מכן הרחיב המנחת יצחק (שם שם, נב) בנידון זה כשהוא מסביר טעמיהם ונימוקיהם של דברים. בדבריו ביאר כי לא רק חשש או חומרה יש שלא להישבע אפילו שבועת אמת, אלא מן הדין ראוי להימנע מכך. ומביא שכבר ה"חתם סופר" (שו"ת, חושן משפט צ) נדרש למצוא מקור למה ששגור בלשון העולם שאין להישבע אפילו על אמת, וכן אמרו כבר חז"ל (במדבר רבה מטות כב, א) שאלפיים עיירות היו לינאי המלך וכולן חרבו על שבועת אמת. והחתם סופר מביא שיש ללמוד זאת מהפסוק בקהלת (ט, ב), "הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע, לטוב ולטהור ולטמא, ולזבח ולאשר איננו זבח, כטוב כחטא, הנשבע כאשר שבועה ירא". פסוק זה מזכיר בכל מקום דבר והיפוכו – צדיק מול רשע טהור מול טמא, ועוד. כשבשבועה מוזכר הנשבע מול הירא משבועה. אלא שיש להבין אלו הפכים המה, והלא אם מדובר על הנשבע לשקר היה על הפסוק להזכיר זאת בפירוש שהרי זה עיקר חטאו. ומטעמים אלו ועוד מוכיח החתם סופר, כי שני ההפכים הלא הם זה הרגיל להישבע על אמת, כשמולו ניצב זה הירא משבועה ואינו נשבע כלל אפילו על אמת. ומכאן מקור מדברי קבלה לחשיבות הענין שלא להישבע אפילו על אמת.
ועל פי דברים אלו מסביר בחתם סופר את הגמרא בסוגייתנו, לפנינו הביאו את הפסוק (זכריה ה, ד) "ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכילתו ואת עציו ואת אבניו", ואמרו חז"ל כי 'ובאה אל בית הגנב' מדובר בגונב דעת הבריות – מי שאין לו ממון אצל חבירו והוא בא וטוען כי כן יש אצלו ממון ומטריחו להישבע. ויש לתמוה, מפני מה נענש המשביע את חבירו שבועת אמת בעונש כה חמור, שדבר שאין אש ומים מכלים אותם – כאבנים, יתכלו אצלו מחמת אותה שבועה. ובהכרח שלא הטירחה בה הטריח את חבירו את בית הדין להישבע שם – היא שמחמתה נענש, כי אם מה שמשביעו ואפילו שהיתה זו על אמת, הוא שמביא עליו עונש כה חמור, מפני חומרתה של שבועה אפילו על אמת.
ולפי זה מתבארים אף דברי הגמרא בהמשך, שבעת שעומד להישבע מכריזים בבית הדין "סורו מעל אהלי האנשים הרשעים האלה", שיש להבין מילא אם נשבע לשקר – מובן ששניהם נחשבים לרשעים, הן הנשבע והן המשביע, שמבואר (רש"י בעמוד ב') שנחשב לרשע מפני שבהתרשלותו למצוא אדם נאמן, גרם שתצא שבועת שקר ולכך נחשב כרשע. אלא במקרה שמשביעו שבועת אמת, אמנם המשביע – רשע הוא שכן משביעו בחינם, אבל הנשבע מפני מה נחשב לרשע? ועל כרחך משום שהיה עלו להחמיר על עצמו ושלא להישבע אפילו על אמת.
בנידון בו פתחנו – הרי תיכף כשקיבל אותו יהודי טנג'ירי את תשובת המנחת יצחק, פנה לבית המשפט וביקש מהם לקבל את המשרה – אך בלא הצורך להישבע בעת שיעיד, ובית המשפט נעתר לבקשתו.
*
בשולי הענין ראוי להביא מעשה ידוע שאירע בירושלים בזמן מרן הגאון רבי שמואל סלנט. בפני בית דינו הובא דין ודברים שבין שני אנשים כאשר האחד תובע את רעהו בחוב שכביכול היה חייב, ואילו הנתבע כפר ואמר כי לא היו דברים מעולם. בית הדין פסקו כדין תורה - שעל הנתבע להישבע שאכן לא היו דברים מעולם, וייפטר. אך הוא ביקש מבית הדין לשלם ולא להישבע, שכן מעולם לא הוציא שבועת אמת.
אלא שאותו אדם היה גבאי צדקה, ולפיכך פסק לו הגרש"ס כי גבאי צדקה אסור לו להראות כאילו הוא משלם חוב לאחר שחייבוהו שבועה והוא לא רצה להישבע, שכן הדבר יתפרש כאילו גנב את הכסף ואסור לו להיכנס לחשד כזה. ולפיכך פסק לו כי ישבע, אך הוסיף שגם ישלם – כיון שכבר קיבל על עצמו לעשות כן.
