אם אמר אל תפרעני אלא בעדים - צריך לפורעו בעדים
שבועות מא ע"ב
"אמר רב פפי משמיה דרבא, הלכתא: המלוה את חבירו בעדים - צריך לפורעו בעדים.
ורב פפא משמיה דרבא אמר: המלוה את חבירו בעדים - אין צריך לפורעו בעדים, ואם אמר אל תפרעני אלא בעדים - צריך לפורעו בעדים".
כשתובע המלוה את הלווה אל תפרעני אלא בעדים, האם נחוץ קנין כדי לתת תוקף להתחייבות הלוה, או שדבר בדיבור בלבד?
משמעות הר"י מיגאש שדי בדיבור. וכן פסק הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה טו, א:
"המלוה את חבירו בעדים ואמר אל תפרעני אלא בעדים בין שאמר לו בשעת הלואה בין שאמר לו אחר שהלוהו הרי זה צריך לפרעו בעדים מפני התנאי".
וכתב הר"ן על הרי"ף מסכת שבועות דף כ ע"ב:
"ויש שתמהו וכי לאחר הלואה במה נשתעבד בשלמא בשעת הלואה בקבלת המעות נשתעבד אבל לאחר מתן מעות במה נתחייב?
ונ"ל שאין זו קושיא שאין הענין מטעם שעבוד, אלא מפני שכל... שאמר לו אל תפרעני אלא בעדים... אין הלוה עשוי לפרעו בלא עדים. ואי טעין ואמר פרעתיו בלא עדים אמרינן שקורי משקר. שכיון... שהתרה בו, אין הלוה עשוי לפרעו אלא בעדים, כדי שלא יחזיקנו המלוה בין הבריות כלוה ואינו משלם".
וקשה, ומה אם הוא עומד וצווח שאינו רוצה להתחייב בדבר שלא נתחייב לו מלכתחילה, ואינו מסכים לטרוח לחפש עדים במקום שאינם מצויים? מנלן שודאי משקר? מנין שכל אדם מעוניין שלא יחזיקנו המלוה בין הבריות כלוה ואינו משלם? וכי יש בכך ודאות עד כדי להוציא ממנו ממון?
עוד צריך ביאור על איזה תנאי דיבר הרמב"ם בסוף דבריו? הרי לא התנה עמו מלכתחילה שלא יפרעהו אלא בעדים, אלא רק דרש זאת ממנו באופן חד צדדי!
אלא שקיימת סברה נוספת לכך שלאחר דיבור המלוה בלבד, כבר אין הלוה נאמן שפרע.
קיים כלל: (משלי כב, ז) עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה.
כלומר, הלוה הוא הנצרך להלואה. לכן מוכרח הוא להסכים לתנאיו של המלוה.
מעתה נעיין. הכיצד "המלוה את חבירו בעדים, אין צריך לפורעו בעדים"? וכי איזה מלוה יסכים להניח מעותיו על קרן הצבי, והלא יוכל עתה הלוה לטעון שכבר פרע, והמלוה יאבד את כספו! וכיון שפשיטא לכאורה שעל דעת כך לא הלוה לו, הרי כאילו התנה מראש שיפרענו בעדים!
אלא שרוב המלווים דעת אחרת יש עמם. ומכירים הם את הלוה, ואינם חוששים כל כך שהוא יהיה מהרמאים המעיזים פניהם בפני בעל חובם. וחוששים הם יותר שמא יבא הלווה לפרוע ולא יוכל, כי לא יהיו שם עדים באותו זמן. לכן קים להו לחכמים שרוב מלוים כאילו התנו על דעת שיוכל הלווה לפרוע בלא עדים.
ועתה, מה יהיה אם יקרה מאורע או תשמע שמועה אשר תגרום למלוה לחשוד בלווה לאחר שכבר הלווהו. וכי יסכים הוא שלא תהיה בידו אפשרות להבטיח שהלוה לא יתכחש לחובו? ודאי שלא על דעת כך הלוה מכספו.
לכן אנן סהדי, שדעת המלוים שכאילו פירשו תנאי מראש, שיהא רשות בידם לדרוש פירעון בעדים בכל עת שיחפצו. והתחייבות הלוה היא מלכתחילה על דעת התנאי שחובת הפריעה בעדים או שלא בפני עדים, תהיה תלויה בדרישת המלוה.
מעתה מבואר היטב ה'תנאי' שהזכיר הרמב"ם בדבריו. ומבואר מדוע אין צורך בקנין נוסף בזמן הדיבור.
