גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תז מדור "עלי הדף"
מסכת בבא קמא
דף קג ע"א

בגדר שיעור שוה פרוטה בגניבה וגזילה

שנינו במשנה (קג.): "הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו, יוליכנו אחריו למדי", כלומר, שבגזילת שיעור שוה פרוטה חלה חובת השבת הגזילה. דין זה נשנה במשנה נוספת במס' בבא מציעא (נה.): "חמש פרוטות הן: ההודאה שוה פרוטה, והאשה מתקדשת בשוה פרוטה, והנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש מעל, והמוצא שוה פרוטה חייב להכריז, והגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו, יוליכנו אחריו אפילו למדי".

ידועה חקירת האחרונים בהגדרת שיעור 'שוה פרוטה' כלפי חובת השבת גזילה, האם הוא דין בשיעור ממון, שפחות משיעור זה אינו נחשב ממון, וגדרו כשאר שיעורים שבתורה, כגון שיעור כזית באיסורי אכילה, שמסורה לנו הלכה למשה מסיני, שאיסורי התורה באכילה נאמרו בשיעור כזית, וכמו כן בשיעור שוה פרוטה בממון אמרה התורה הדינים וההלכות שנאמרו בממון, וכלשון ה'לבוש' (חו"מ סי' פח ס"א): "דפחות מפרוטה קיימא לן הלכה למשה מסיני דמן התורה לא נחשב לכלום", ושיעור זה נכלל במה שאמרו (סוכה ה:): "שיעורין... הלכה למשה מסיני". ולאידך גיסא יש מקום לומר שגם פחות משוה פרוטה נחשב כממון גמור, ושיעור זה נאמר מטעם אחר, וכלשון ה'לבוש' במקום אחר (חו"מ סי' ו ס"א): "אין הדיינים צריכין לישב בדין על תביעה פחות משוה פרוטה, דקי"ל לגבי גזל דפחות משוה פרוטה אינו נקרא גזל... וטעמא דסתם בני אדם מוחלין זה לזה על פחות משו"פ ואין תביעתו תביעה, ואף כי זה התובע אינו רוצה למחול, בטלה דעתו אצל כל אדם ואין משגיחין בו ובצעקתו..." (ראה 'מחנה אפרים' הל' גזילה סי' א).

ה'מנחת חינוך' (מצוה קל, ד) בהביאו חקירה זו ציין שיסוד הדברים הוא בדברי הראשונים, דהנה, הרמב"ם בהל' גזילה (פ"א ה"ב) כתב: "ואסור לגזול כל שהוא דין תורה", וכן כתב בהל' גניבה (פ"א ה"ב): "אסור לגנוב כל שהוא דין תורה", וכ"כ עוד בהל' גזילה (שם ה"ו): "הגוזל פחות משוה פרוטה אע"פ שעבר אינו בתורת השב גזלה". הרי מפורש שיש איסור גזילה גם בפחות משו"פ - אלא שאין בשיעור זה חובת השבה. וכתב ה'מגיד משנה' (הל' גניבה שם) בביאור הדברים, כי "דין שוה פחות מפרוטה בממון כדין חצי שיעור באיסורין". והיינו, ששיעור שו"פ הנאמר בדין גניבה וגזילה, נכלל בכלל 'שיעורין' דהוא הלכה למשה מסיני, ועצם האיסור של 'לא תגזול' שיעורו בפרוטה, וכל איסורו אינו אלא מדין חצי שיעור שאסור מה"ת, ואם נימא ששיעור שו"פ הוא מחמת מחילת הנגזל, הרי אין זה כי אם אחרי הגזילה, אולם בשעת הגזילה עצמה עוברים על 'לא תגזול' גם בפחות משו"פ, ואין צורך לזה לסוגיית 'חצי שיעור אסור מן התורה'.

וכן מביא את דברי הרמב"ם בהל' מלכים (פ"ט ה"ט וה"י): "בן נח חייב על הגזל... וכן חייב על פחות משו"פ... וכן חייב על אבר מן החי ועל בשר מן החי בכל שהוא, שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד", ומדהשווה שיעור פרוטה בגזילה ושיעור כזית באיסורי אכילה, מבואר ששניהם מדין 'שיעורים הלכה למשה מסיני', ו'לא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד', ואם שיעור שו"פ הוא מדין מחילה - הרי גם בבן נח שגזל מישראל שייך שפיר לומר שהישראל מוחל על פחות משו"פ, ואם תאמר שנהרג בגלל עצם איסור הגזילה שמקודם המחילה, הרי אין צורך לומר בכך 'לא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד', כי כלפי עצם איסור גזילה לא נאמר שום שיעור לפי צד זה, וגם בפחות משו"פ גזילה גמורה היא, ובן נח נהרג עליו.

מאידך, מביא ה'מנחת חינוך', שמשמעות דברי הגמרא במס' סנהדרין (נז. נט.) היא, ששיעור שו"פ הוא מחמת מחילת הנגזל, ומשום הכי אין בית דין נזקקין להשיבו, ואילו במעשה הגזילה - טרם המחילה ישנו איסור גם בפחות משו"פ. וכן ציין לדברי ספר החינוך (מצוה קל): "דיניה, כגון מה שאמרו רז"ל, כמה תהיה הגזילה שיתחייב הגוזל להשיבה, כל גזילה השוה פרוטה, אבל פחות מכאן, אע"פ שעבר על איסור תורה אינה בתורת השבון... לפי שישראל בני אברהם יצחק ויעקב נדיבים בני נדיבים הם, וידוע הדבר שכל שהוא פחות משו"פ אפילו עני שבישראל מכיון שנגזל ממנו מוחל אותו ואין חפצו אחריו כלל".

ויצויין, שבדברי ספר החינוך (מצוה רכט) מצינו סתירה בכך, וז"ל: "מה שאמרו ז"ל (סנהדרין שם) שאיסור דאורייתא לגזול אפילו בל שהוא, אבל לאו דלא תנזול אינו חל אלא בשו"פ, כי התורה לא תחייב אלא בדבר שהוא ממון, ופחות משו"פ אינו נקרא ממון, אבל מבל מקום אסור הוא דבר תורה, כמו חצי שיעור שאין לוקין עליו והוא איסור דאורייתא", מפורש יוצא ששיעור שו"פ הוא שיעור ממון, ובפחות מזה אינו אסור כי אם מכח סוגיית 'חצי שיעור אסור מן התורה', כדברי המ"מ בדעת הרמב"ם, וצ"ע בסתירת דברי ספר החינוך בזה.

נפק"מ הלכה למעשה מחקירה זו לכמה הלכות, וכפי שהעלה ה'מנחת חינוך', בגוזל מחרש שוטה וקטן, שאינם בני מחילה, כי אם נימא שהוא שיעור כשאר שיעורי תורה, גם בגוזל מחרש שוטה וקטן ישנו שיעור זה, אולם אם השיעור מדין מחילה הוא, באופן שאינם בני מחילה ישנה חובת השבה.

וכמו כן בעומד הנגזל וצווח שאינו מוחל, הדבר תלוי בחקירה זו, כי לפי אלו הסוברים שהוא שיעור כשאר איסורי תורה - לא ישתנה הדבר כאשר עומד וצווח, אכן, אם השיעור מדין מחילה, הרי בעומד וצווח אין כאן מחילה, וחובה להשיב את הגזילה גם בפחות משו"פ.

דין נוסף התלוי בזה, בגניבה בפחות משו"פ ולא נודע להנגנב, כי אם הוא שיעור קבוע, אין כאן חובת השבה, אכן, אם מפאת דיני מחילה, הרי עדיין אינו יודע שיש לו למחול, והדבר תלוי בסוגיית יאוש שלא מדעת (עי' ב"מ כא:).

אופן נוסף התלוי בזה הוא, בגזל פחות משו"פ ואחרי כן נתייקר או הושבח הגזילה, ומחירו עתה שו"פ, לאלו הסוברים שאינו מדין מחילה, אלא, שבפחות משו"פ אין מצות עשה של השבת גזילה, הרי עתה שעדיין לא מחל לו, נתייקרה הגזילה ברשות בעלים הראשונים, ואזי יהיה בכוחו של הנגזל להוציא את הגזילה ממנו, אולם, אם הסברא היא מפאת מחילה, הרי מיד שנתוודע לו הגזילה – טרם שנתייקר או שהושבח, כבר מחל לו וזכה בו הגזלן, ונמצא שברשותו התייקר והושבח, ואין לו להנגזל זכות להוציא את הגזילה מידו.