אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"תלמוד לומר "מדבר שקר תרחק""
המותר לתת שוחד לשופט נכרי?
בשנת תל"א נגזרה על יהודי העיר 'המלבורג' שבאשכנז גזירת גירוש כללית. בין הגולים היה הגאון כמהר"ר איצק, אשר שם פניו אל העיר וורמייזא. אלא שלא ארכו לו הימים שם שכן גאונותו היתה מפורסמת בכל קצווי ארץ, ובמהרה התמנה לרב ואב"ד של העיר מנהיים ושל כל מדינת 'פפלאץ' שבאשכנז. מושלה של מדינה זו הדוכס קארל לודוויג, היה אדם משכיל ונוטה חסד ליהודים והוא הרבה לשוחח ולהשתעשע בדברי חכמה עם הרב היהודי.
באחת משיחותיהם פנה הדוכס קארל אל רבי איצק ובפיו טרוניה, "קובלני עליך רבי איצק" – אמר לו "על שאתה מניח לבני קהילתך - שעליך מוטלת האחריות לדואג שילכו בדרכי ישרים, לנהוג במנהגים לא הגונים". משביקש רבי איצק לדעת במה דברים אמורים, סיפר לו הדוכס כי ראשית – היהודים טרודים כל העת במחלוקת ותדיר נמצאים המה באולמות המשפט. אך חמור מכך הוא שאינם פוסקים מלשחד את השופטים מה שמעוות את המשפטים. והלא - הוסיף הדוכס וקבל, הלא מתן שוחד לשופט הוא נגד כל דת ודין ובמיוחד נגד דין תורה. כשהוא מוסיף כי אף שהדברים נעשים בסתר ואינם גלויים רק ליושב נסתרות – מכל מקום ידוע לו שאכן נעשים מעשים שכאלו, ועל רב הקהילה מוטל לתקנם.
רבי איצק נחרד, אך מיהר ללמד זכות על בני קהילתו בפני הדוכס. וכה הסביר לו, ראשית הבהיר כי לדעתו אכן אסור לעשות כן והעושים זאת הינם רשעים וקלי דעת, אך כיון שאין ידוע לו מי המה, שהרי עושים מעשיהם בסתר – אינו יכול להוכיחם. ולהוכיח בפרהסיא על ענין זה – אינו יאות, שהרי אם יעשה כן, ייצא מיד קול שהשופטים נוטלים שוחד, עד כדי שהרב היהודי נאלץ להזהיר ברבים שלא לתת להם שוחד, ושוב לא תהיה לדוכס תועלת ממהלך כזה.
אך על גוף נתינת השוחד – הסביר רבי איצק, ישנם שלושה לימודי זכות על הנותנים: א. כאשר הנותן יודע כי הדין עימו, ואינו נותן שוחד כדי לעוות את הדין, אלא רק כדי לוודא כי המשפט ייפסק לטובתו, הרי אף שהדבר אסור בדיני אדם ואין לו כל הצטדקות, אך מכל מקום אין עליו טענה בדיני שמים.
ב. רוב נותני השוחד אינם עושים זאת מפני שרוצים לעוות את הדין, אלא משום חששם שמא הקדימם הצד שכנגדם וכבר נתן שוחד לשופט, ועתה כשנותנים את השוחד הרי הם מיישרים שוב את כף מאזני הצדק שכבר הוטתה לטובת אחד הצדדים.
ג. כאשר יהודי עומד למשפט מול נוכרי אצל שופט נוכרי, הרי עצם השנאה אל היהודי המוטבעת בדמו של השופט הנכרי – גורמת ממילא להטיית הדין לטובת המתדיין הנכרי. כך שנתינת השוחד מצד המתדיין היהודי אינה נעשית כדי לעוות את הדין, אלא שוב - כדי לייצב את כף מאזני הצדק הנוטה באופן טבעי לטובת הגוי.
דבריו המחוכמים של הרב הותירו את הדוכס חסר תשובה, וכשבת שחוק על שפתיו השיב לרבי איצק, "חסדאין מילך, עם כי ידעתי ששערי תירוצים לא ננעלו הן באמת הן בשקר".
גיסו של הגאון רבי איצק היה רבה של וורמייזא - הגאון רבי יאיר חיים בכרך, ואת כל דברי הויכוח בין הדוכס לרב היהודי, הוא מביא בהרחבה בספרו (שו"ת "חוות יאיר סימן קלו), בו דן מה דעת ההלכה בנידון שכזה, והאם יש חשש 'לפני עיוור' בנתינת שוחד לשופט נכרי, שהרי כיון שבני נח מוזהרים על הדינים, הרי שהגורם לשופט הנכרי לעוות את הדין, הרי הוא מכשילו בעבירה האסורה אף לבני נח, ויתכן שיש בזה לפני עיוור.
אך ה"חוות יאיר" מוכיח מסוגייתנו כי ברוב המקרים חשש זה אינו נכון. לפנינו אמרו בברייתא שבמקרה בו אדם שחבירו חייב לו מנה תובעו בבית הדין מאתיים, כדי שבשעה שהחייב יאמר בבית הדין כי אינו חייב אלא מאה, יהיה מודה במקצת ויתחייב שבועה – אף על פי כן אסור לחייב לכפור הכל בבית הדין כדי להיפטר מהשבועה – אף שישלם לו את אותו מנה שחייב לו מחוץ לבית הדין, משום שנאמר "מדבר שקר תרחק". והנה – כותב ה"חוות יאיר" מוכח מגוף הסוגיא כי כל ההרחקות שנכתבו בדין זה אינן מעיקר הדין אלא רק חומרות יתירות, ועתה יש לשאול הלא כיון שאותו אדם יודע שאינו חייב אלא מנה, הרי אם נשבע שכך הוא, אינה אלא שבועת שוא שהרי לחינם הוא נשבע כן. וכי לא עדיף שישקר בפני בית הדין וכך ינצל משבועת שוא? ומוכיח ה"חוות יאיר" כי בהכרח יש לומר שאם הדיין פסק שעליו להישבע, אזי אף אם המציאות היא שהוא פטור מהשבועה – שכן האמת עימו, מכל מקום אינה שבועת שוא משום שכן פסק לו הדיין ולפיכך לשקר בבית הדין כדי להינצל מאותה שבועה – חמור יותר.
ולפיכך מסביר ה"חוות יאיר", כיון שהאמת נקבעת ברוב הדינים על פי שיקול דעתו של הדיין המכריע כראות עיניו את דעת ההלכה, הרי שאלמלא הזהירה התורה "ושוחד לא תיקח כי השוחד יעוור פיקחים ויסלף דברי צדיקים" – איסור שמביא לכך שאף נותן שוחד עובר בו שהרי מכשיל את המקבל. אך אלמלא איסור זה, אזי במקרה שבו חש אחד הצדדים שהדין עימו, לא היה עובר בדיני שמים אם היה נותן שוחד לדיין, שכן כמוכח מסוגייתנו עיקר הדין הוא הנפסק על ידי הדיין ולאו דווקא המציאות כפי שהיא בעינה. ולפיכך אצל שופט גוי שאינו מוזהר לא לקחת שוחד, נמצא שהמשחדו משום שיודע שהדין עימו וחש שרק על ידי השוחד יצא דין אמת, לא יתחייב בדיני שמים. אך ה"חוות יאיר" חותם כי כאשר יודע שהדין עם חבירו ומשחד את הדיין כדי שיעוות את הדין, הרי חוטא בשלוש עבירות גזל שוחד ועיוות הדין, ובזה אין חילוק בין יהודי לגוי. ושארית ישראל לא יעשו עוולה.
