גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תו מדור "עלי הדף"
מסכת בבא קמא
דף צד ע"ב

בירור שיטת הרמב"ם בענין חובת כיבוד אב באב רשע

תניא בברייתא (צד:): "הניח להם אביהם מעות של רבית, אע"פ שהן יודעין שהן רבית, אין חייבין להחזיר. הניח להם אביהם פרה וטלית וכל דבר המסויים, חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם". ודנו בגמרא: "ומפני כבוד אביהם חייבין להחזיר, אקרי כאן 'ונשיא בעמך לא תאור' - 'בעושה מעשה עמך', כדאמר רב פנחס בשעשה תשובה הכא נמי בשעשה תשובה. אי עשה תשובה מאי בעי גביה איבעי ליה לאהדורי, שלא הספיק להחזיר עד שמת". וכן הוא במס' בבא מציעא (סב.).

הנה, הרמב"ם פסק (הל' ממרים פ"ו הי"א): "הממזר חייב בכבוד אביו ומוראו אע"פ שהוא פטור על מכתו וקללתו עד שיעשה תשובה, אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתיירא ממנו". אכן ה'טור' בהל' כיבוד אב ואם (יו"ד סי' רמ) הוכיח מסוגייתנו שלא כדברי הרמב"ם, וז"ל: "ונראה לי כיון שהוא רשע אינו חייב בכבודו, כדאמרינן גבי 'הניח להן אביהן פרה גזולה חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם', ופריך 'והא לאו עושה מעשה עמך הוא', פירוש, ואין חייבין בכבודו, ומשני כשעשה תשובה, אלמא כל זמן שלא עשה תשובה אין חייבין בכבודו" (וכ"כ ב'הגהות מיימוניות' שם).

ביישוב דעת הרמב"ם כתב ב'בית יוסף' (שם) וב'כסף משנה' (שם): "ואין משם ראיה לסתור דברי הרמב"ם, דמדינא אינם חייבים להחזיר... אלא דמשום כבוד אביהם חייבים להחזיר, ודוקא כד עבד תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת, דהויא לה ההיא פרה כאילו לא הורישה לבניו, מאחר שהיה בדעתו להחזירה והיא דבר המסויים, הלכך אע"ג דעדיין לא הוציאה מרשותו חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם, אבל כי לא עבד תשובה בניו ירשוה, והתורה לא חייבתם להחזיר, דלדידיה אזהר - לבריה לא אזהר, הלכך הוי לגמרי ממונא דידהו, ואינם חייבין לכבד את האב בממונם, דהא איפסיקא הלכתא כמאן דאמר [כיבוד אב] משל אב, אבל בשאר כבוד דלית ביה חסרון כיס אין הכי נמי דמחייבי אע"פ שהוא רשע", והיינו, כי לאמיתו של דבר גם בלא עשה תשובה חייבים בכבודו, אלא שכיבוד אב אין חובתו כי אם משל אב, ובלא עשה תשובה והוריש הגניבה נחשב הממון כממון בן, ואין לו חובה להחזירו מפאת כיבוד אב, ובעשה תשובה ורוצה להחזירה הו"ל כמי שלא הורישה לבניו, ואין נחשב משל הבן, ולכן חייבים בכבודו.

האוה"ח הק' בספרו 'ראשון לציון' (יו"ד סי' רמ סי"ח) כתב בזה: "ולע"ד נראה דקושיא זו ליתא, דגרסינן בקידושין (מט:) 'האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור ונמצא שהוא רשע גמור מקודשת'... והטעם משום 'שמא הרהר תשובה', ומשום חומרא דאשת איש אמרינן מקודשת, הרי דלא מקלינן במילתא דאורייתא, כל עוד דאיכא למיתלי בהרהר בתשובה, הכי נמי כל עוד דתליא שמא באותו רגע הרהר תשובה, והרי הוא עושה מעשה עמך חייב הבן בכבודו ובמוראו, ודוקא התם הוא דפריך גבי פרה גזולה משום דאזורו הוכיח עליו שמת ברשעו, דהא תשובה של הגזל הוא דוקא ע"י השבה, והאי כיון שלא החזיר ודאי שלא עשה תשובה, וכבר מת ואין ידו משגת להחזיר, ולא פריך אלא דוקא בכי האי גוונא, ומשני הש"ס 'שעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת', פירוש, הגם דמסתמא תלינן שעשה תשובה כנזכר, עכ"ז בהא דגזילה כיון דאיתא בעינה, ואי אפשר שתהיה התשובה אלא ע"י השבה, מסתמא אמרינן דודאי לא שב עד דחזינן דשב להדיא בתשובה, ודוקא בכה"ג, אבל בשאר עבירות תלינן לחומרא דשב, וצריך לכבדו, זו היא דעת הרמב"ם" (וציין האוה"ח הק' לדבריו אלו בפירושו על התורה בפסוק [קדושים יט, ג] "איש אמו ואביו תיראו", יעו"ש).

תירוץ זה הביא החיד"א ז"ל ב'ברכי יוסף' (יו"ד סי' רמ סקי"א) בשם הר"ר יונתן אייבשיץ זצ"ל (ומקורו מספר 'באר יעקב' יו"ד סי' רמ), וז"ל: "והרב המפורסם מהר"ר יהונתן תירץ, דלפום מאי דקי"ל דאומר הרי את מקודשת על מנת שאני צדיק דמקודשת שמא הרהר בתשובה, משו"ה מחייב לכבדו אפילו רשע דילמא הרהר תשובה, משא"כ לענין ריבית, דאם איתא דהרהר בתשובה היה לו להחזיר, והיינו דפריך 'מי מחייבו'".

החיד"א מפלפל טובא בתירוץ זה, ובתוה"ד כתב שהעולה מכך שכל חובת כיבוד אב רשע אינו אלא מספק, שמא עשה תשובה, ורק בגזילה שלא השתדל להחזירה מוכח להדיא שלא עשה תשובה, וא"כ בסתמא דמילתא אין כאן אלא ספק, ויהיה תלוי במחלוקת הראשונים האם בספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה או מדרבנן, כי לדעת הרמב"ם שספיקא דאורייתא לחומרא רק מדרבנן, לא תהיה בזה חובת כיבוד אב מדאורייתא, וז"ל החיד"א: דלשון הרמב"ם מורה ובא דהגם שהוא רשע ודאי וידעינן דעומד ברשעו חייב לכבדו, ולפי דברי הרב הנז' חיובו הוי מספיקא, שמא הרהר תשובה, וא"כ הוא חייב מדרבנן, דלדעת הרמב"ם הא דמחמירינן בספיקא דאוריתא אינו אלא מדבריהם, ומריהטא דהרמב"ם משמע דחייב מדאוריתא, דאי לא הוי ליה לפרש". גם החת"ס בחידושיו עמ"ס ב"מ העיר כן לפי תירוץ זה.

ואמנם בספרי הרבי ר' יהונתן זצ"ל לא נמצא תירוץ זה, אבל בספרו 'יערת דבש' (ח"ב דרוש יח) מצינו יישוב נוסף בדעת הרמב"ם מסוגייתנו, וגם לאור ביאור זה חובת כיבוד אב באביו רשע אינה אלא מדרבנן, כי באמת צריך לתת טעם מדוע חובה לכבדו, הלא רשע הוא, אלא שהחובה היא משום מראית עין, כי מי יבחן אם רשע הוא או לא (ע"ע בחומש עם פירושי רבינו יונתן פר' לך לך בפסוק "לך לך מארצך" בפירוש 'דברי יונתן'). אכן בסוגייתנו שהניח להם אביהם פרה וטלית וכל דבר מסוים גזולה, הרי נודע לכל שאביו גזלן ורשע הוא, ואין כאן חשש מראית עין, ולכן שפיר הקשו: "ומפני כבוד אביהם חייבין להחזיר, אקרי כאן 'ונשיא בעמך לא תאור'", כי באופן כזה גם הרמב"ם מודה שאין חובת כיבוד אב, כי אין כאן מראית עין, ולכן תירצו: "בשעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת", ושפיר יש חובת כיבוד אב - וגם מדאורייתא, כי נחשב כבר כ'עושה מעשה עמך'.