גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תה מדור "עלי הדף"
מסכת בבא קמא
דף פז ע"א
בענין קטן שהזיק בקטנותו והגדיל - אם חייב לשלם
במשנה (פז, א): "חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה - החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין. העבד והאשה פגיעתן רעה - החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורין (-"שאין להם מה לשלם". רש"י), אבל משלמין לאחר זמן, נתגרשה האשה נשתחרר העבד (-"וקנו נכסים") חייבים לשלם". וברש"י: "חייבים לשלם - שהרי מתחלה הן חייבין, אלא שאין להם מה לשלם, שנכסי מלוג של אשה משועבדים לבעל לפירות ולירושה". והיינו, שעבד ואשה כשמזיקים חלה עליהם חובת תשלומי היזק, אלא שאין להם מה לשלם, לכן כשמגיע להם נכסים חייבים לשלם עתה מה שכבר נתחייבו מזמן. אולם, כלפי חרש שוטה וקטן לא נתבאר במשנה - מה הדין כשנתפתח החרש ונשתפה השוטה ונתגדל הקטן - האם חלה עליהם חובה לשלם או לא.
והנה, מזה שלא כתב התנא 'אבל משלמין לאחר זמן' - אצל חרש שוטה וקטן ניתן להוכיח שאינם חייבים לשלם כשיבואו לכלל דעת, וכן מבואר ברמב"ם (פ"ד מהל' חובל ומזיק ה"כ) בהדיא "... אע"פ שנתפתח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אינם חייבין לשלם, שבשעה שחבלו לא היו בני דעת". וכן כתב בחידושי רבינו יונתן מלוניל (כאן): "והם שחבלו באחרים פטורין, דלאו בני דעת נינהו, ואינן מתכונין לבייש ולא להזיק, ובדין אנוסין דיינינן להו, ומשום הכי אף לאחר שנרפאו פטורין מלשלם" (עי' מאירי כאן).
וכן יש להביא דברי הרא"ש בפירקין (סי' ט): "... נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבין, דלא דמי פטורייהו לפטורא דחרש שוטה וקטן, דהנך לאו בני עונשין נינהו, אבל פטורייהו דעבד ואשה משום דאין להן נכסים". וכן כתב בספר התרומות (שער לו ח"ב סי' ו) כשמביא דין משנתנו: "מזה למדנו, שהאשה ועבד דבני דעה נינהו בשעת ההיזק משלמין לאחר זמן, אבל קטן דלאו בן דעת הוא בשעה שהזיק אף כשיגדיל נפטר הימנו, דהא לא קתני במתניתין 'הגדיל הקטן חייב לשלם', אלמא אשה ועבד דאריא רביע עלייהו מחייבי לאחר זמן, אבל קטן אפילו הגדיל פטור" (שיטה זו אף מובאת להלכה, עי' שו"ע חו"מ סי' תכד ס"ח).
לעומתם, ישנן דעות בראשונים לגבי קטן שהגדיל שחייב לשלם, כמו שכתב ה'אור זרוע' (פסקי בבא קמא סי' שמו והובא בהגה"ה על הרא"ש שם): "אבל רש"י זצ"ל פירש לקמן בפרק הגוזל עצים (צח:) 'כפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חוב בילדותו ואגביה מיניה גוביינא מעליתא', משמע דקטן שהזיק חייב לשלם כשהגדיל (ביישוב הוכחה זו ראה חידושי ר"י מלוניל ב"ק שם; פלפולא חריפתא פרק הגוזל עצים סי' יג אות כ; ים של שלמה פרק החובל סי' כז ופרק הגוזל עצים סי' יט; טו"ז או"ח סי' שמג ובחו"מ סי' שמט ס"ג; שו"ת מהר"ם מפדוואה סי' צ; שו"ת גנת ורדים חו"מ כלל ג סי' יג; מראה הפנים על הירושלמי במכילתין פרק החובל ה"ה), ולכאורה מסתייע מפרק שור שנגח ד' וה' (לעיל לט.) גבי 'שור של חרש שוטה וקטן שהוחזקו נגחנין שמעמידין להן אפטרופוס' - לשווינהו מועד, דכי הדר נגח לישלם מן העליה, ואיפליגו בה רבי יוחנן ורבי יוסי בר חנינא, דרבי יוחנן אמר מעליית יתומים ורבי יוסי בר חנינא אמר מעליית אפטרופין, וחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי, וכל שכן היכא דנפשייהו אזקי דפרעי לכי גדלי".
עוד יש להביא דברי ה'ספר חסידים' (סי' תרצב) בזה, וז"ל: "אחד בא לפני חכם, אמר לו זוכר אני כשהייתי קטן הייתי גונב לבני אדם, וגם הייתי חוטא בשאר חטאים, אמר שמא איני צריך תשובה לשלם הגניבות, כי כשחטאתי לא הייתי בן י"ג שנים ויום אחד, וכיון שהייתי קטן למה אני צריך תשובה ולשלם, אמר לו כל עונות שאתה זוכר וכל אשר גנבת אתה צריך לשלם, שהרי יאשיהו שב מכל עונות ושלם כל אשר דן שלא כדין (עי' שבת נו:), שצוה להפסיד ממון שלא כדין בקטנותו... אבל אם אמר לו מאוד קטן הייתי כשגנבתי, כיון שאינו זוכר בו אינו צריך לשלם". ופשיטות לשונו נוטה, שהדבר תלוי בזכירת הקטן, כי אם זוכר הקטן גניבתו חייב לשלם, ואם אינו זוכר פטור. אכן, הסברא לחלק בין שני מצבים הללו צריכה ביאור, וכן נראה מדברי ה'חתם סופר' (כאן) בהביאו דברי הס"ח, שמה שתלה הדבר בזכירת הקטן הוא, כי אז יודע הקטן שהזיק או גנב וחייב לשלם, ואם אינו זוכר - במה יתחייב, אם לא שנמצא עדים על מעשיו.
בביאור דברי ה'ספר חסידים' כתב החת"ס דבר יסודי בגדר תשלומי נזקי ממון, דהנה בעבירות שבין אדם למקום דנו ג"כ הפוסקים האם קטן חייב לשוב על מה שחטא בקטנותו (עי' 'תרומת הדשן' פסקים וכתבים סי' סב), ובשו"ע (או"ח סי' שמג) איתא: "וקטן שהכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו, אע"פ שאין צריך תשובה כשיגדל, מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אע"פ שעבר קודם שנעשה בר עונשין" (עי' טו"ז שם סק"ב), מבואר שממדת חסידות על הקטן לשוב בתשובה, וכלפי זה כתב החת"ס: "על כן נלענ"ד, אפילו אי נימא בעבירות שבין אדם למקום לא מתחייב אלא ממדת חסידות, מכל מקום במה שבין אדם לחבירו חייב מדינא זה שהחסיר את חבירו", כלומר, תשלומי נזק וגניבה אינם בגדר עונש על פעולה שעשה הגנב או המזיק, כי אילו כן היה - שפיר יש לומר שקטן אינו נענש על פעולתיו ומעשיו, כי אין בו דעת ואינו אחראי להם, כי יסוד תשלומי נזק הוא 'שהחסיר חבירו', וחסרון זה יש למלאותו ללא כל קשר אם היתה בו דעת בשעת פעולתו, כי סוף סוף חבירו נחסר על ידו, ולכן חייב מדינא לשלם כשהגדיל - בכדי למלאות חסרון ממון חבירו (ולפ"ז גם חרש שנתפתח ושוטה שנשתפה הדין כן). לעומת דברי החת"ס - שחובת תשלומי נזקי קטן היא מעיקר הדין - יש להביא דברי הב"ח (סי' שמג) בביאור דברי ה'אור זרוע', שחובת תשלומי קטן כשנתגדל היא מתקנת חכמים, שתיקנו כן לצורך תיקון העולם. עי"ש בארוכה.
ולהלכה נקטו הפוסקים (עי' משנ"ב סי' שמג סק"ט), שמשורת הדין פטורים מלשלם, ולפנים משורת הדין יש להחמיר ולשלם.
