אדם חייב ללוות כדי לשלם חוב?
הרב דב קדרון
בבא קמא פט ע"ב
תוספות (סד"ה כל) כותבים שאשה שהזיקה לאדם אחר, ואין לה כסף כדי לשלם עבור הנזק, אינה חייבת לתת לו בטחונות על כך שלא תמחל על כתובתה לבעלה, ומוסיף על כך הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל (רשימות שיעורים) שהוא הדין שאינה מחוייבת ללוות מאחרים כדי לשלם עבור הנזק, משום שרק במצוות אחדות חייבו חז"ל את האדם ללוות ממון מאחרים כדי לקיימן, כגון בארבע כוסות, בהדלקת נר חנוכה ובעונג שבת, כמו שמבואר בפוסקים, ואילו במצות פריעת חוב אין הלווה חייב לחזור על הפתחים וללוות כסף מאחרים כדי לשלם את חובו.
לעומת זאת הגרז"נ גולדברג זצ"ל (בכתב העת הישר והטוב ב, תשס"ו, לג – לח) חולק, וסבור שאדם חייב ללוות מאחרים כדי לשלם חוב. הוא מצטט את דברי קצות החושן (סימן לט) שקבע שלווה שאין לו לשלם ומישהו מוכן לתת לו מתנה – חייב לקבל את המתנה אף אם בדרך כלל הוא שונא מתנות, כדי שיתאפשר לו לשלם את חובו, והוסיף על כך שחייב גם ללוות מאחרים כדי שיתאפשר לו לשלם את חובו.
הוא מוסיף שלגבי מצוות אחרות, כגון מי שאין לו אפשרות לקנות לולב, יש לחלק בין מתנה להלוואה. אם נותנים לאדם לולב במתנה, או כסף כדי לקנות לולב, הוא חייב לקבל זאת כדי לקיים את המצווה, אבל אין מוטל עליו ללוות כסף כדי לקיים את המצווה, מפני שלקיחת הלוואה נחשבת כמו בזבוז של יותר מחומש מנכסיו, ואין אדם חייב לעשות זאת כדי לקיים מצוות עשה.
