מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

חיובי הבעל על חפצים ששאלה או לוותה אשתו

הרב צבי שפיץ

בבא קמא פז ע"א

שאלה:
אשה נשואה שאלה משכנתה המתגוררת בבניין הסמוך, מיקסר גדול להכנת עוגות שמרים, הניחה את המיקסר בכניסה לבניין, והלכה למכולת לקנות את המצרכים להכנת העוגה. אולם כשחזרה מקנייתה, לא מצאה את המיקסר, והתברר כי אחד הישמעאלים המועסק בקרבת מקום גנב אותו.
לאשה ששאלה אין כסף משלה לשלם את הנזק. האם מחויב בעלה, שלא ידע מההשאלה, לשלם את הנזק?

תשובה
א. רבותינו הראשונים והפוסקים הכריעו, שבזמן הזה נחשבות הנשים בגדר – נושאות ונותנות בתוך ביתן ומחוצה לו, מאחר והן קונות ומתעסקות עם אנשי המסחר עבור קניית צורכי המשפחה ושאר הטיפול הנצרך לבית. ובפרט בדורות האחרונים, שנשים רבות מביאות חלק ניכר מפרנסת המשפחה. לפיכך נחשבות הנשים - כשלוחות של הבעל במעשיהן וישנה תקנת השוק שמחייבת את הבעל לשלם - כל מה שנתחייבו בו נשותיהן מחמת זה. חיוב זה קיים גם אם האשה לוותה, שכרה או שאלה כסף או חפצים לצורך זה כפי המקובל אצל רוב בני האדם. וגם אם האשה הינה עקרת בית, ואיננה משתכרת.
אולם אם האשה גנבה או הזיקה לממון הזולת – ביחס לכך ודאי שאינן נחשבות לשלוחות של בעליהן. ואפילו אם עשו זאת בשגגה, מעיקר הדין פטור הבעל מלשלם את היזקן. אמנם ראוי שגם במקרים אלו ישלם הבעל את הנזק לפנים משורת הדין, למרות שהוא פטור מכך.
ב. לאור האמור, בנידון השאלה -¬¬¬¬¬ חייב הבעל לשלם עבור המיקסר ששאלה אשתו, כי זוהי הדרך הנהוגה בין הנשים ששואלות זו מזו חפצים לצורכי המשפחה, ואע”פ שהמיקסר נגנב בגלל שפשעה בשמירתו.
ג. כמו כן, אם לוותה האשה כסף לצורך כלכלת הבית שמתנהל באופן סביר, כמו לצורך מזון או ביגוד וכדו’, בין אם ההלוואה היא עבורה או שנעשתה עבור בעלה או עבור ילדיהם. וכן אם שכרה או לוותה בגדים ותכשיטים להתנאות עימם בחתונה משפחתית בסכומים סבירים לפי מעמדם וכו’ – נחשבת האשה כשליחו של בעלה, גם אם לא ידע מכך. ולכן אם נוצר חוב מחמת הדברים הללו מחויב הבעל לשלמו.

מקורות
במשנה, ובגמ’ בב”ק (פז.) נאמר, שאשה נשואה שחייבת כסף מסיבות שונות שאינן קשורות לבעלה, ואין לה כסף ששייך לה, פטור בעלה מלשלם את חובה. ורק אם תתגרש או תתאלמן ויהיה לה כסף ששייך לה – יוכל התובע לגבות ממנה את חובו. וכך גם פסק הרמ”א (חו”מ סי’ צו, ו).
הגדרת רבותינו הראשונים את מעמד הנשים בזמן הזה
אמנם הרמ”א שם הביא דעה נוספת בשם המרדכי, שכתב בשם הריב”ם מבעלי התוספות, ובשם הראב”ן, שמכיוון שהנשים בזמן הזה [כלומר עוד בזמנם, לפני כשבע מאות שנה] רגילות לשאת ולתת לצורכי הבית, ואף לוות כספים וחפצים לצורך זה, ואינן יושבות בביתן – לכן הן נחשבות כשליחות של בעליהן להתעסק בצורכי המשפחה. ומשום תקנת השוק, וכדי שיישאו וייתנו עמן ולא יחששו שמא יתחייבו הנשים ממון ולא יוכלו לגבות אותו אח"כ מבעליהן - חייבו רבותינו הראשונים את הבעלים לפרוע את חובות נשותיהם, גם במקרים שלא ידעו מכך מראש.
לפיכך, אע”פ שהרמ”א הביא שישנם הרבה מהראשונים שחולקים על הראב”ן, אולם הש”ך שם (בס”ק ט) האריך להוכיח שכל הראשונים שהרמ”א ציין, דיברו באופן שהיה נהוג בימי חז”ל, שהנשים היו יושבות בבתיהן, והבעלים בלבד ניהלו את כל המשא ומתן והקניות, שאז אם קרה מקרה חריג שאשה התחייבה לשלם כסף באופן שלא קשור לבעלה – פטור הבעל מלשלם. משא”כ מתקופת הריב”ם, הראב”ן, הראבי”ה, האור זרוע ועוד, שהחלו חלק ניכר מהנשים להיות הנושאות ונותנות מחוץ לבית עם אנשי המסחר וכו’ - הנשים נעשו כשלוחות של בעליהן, והוא חייב במעשיהן. והמהרש”ל בים של שלמה ב”ק פ’ החובל (סימנים כט, לא) כתב שם יותר מכך – שאנן סהדי - שהן שלוחות של הבעל וכו’. למעט מקרים שהאשה הזיקה או גנבה ממון של אחרים, שבמקרים אלו ודאי שהבעל לא שלח אותה לעשות כך, וממילא לא שייך שתהיה תקנת השוק במקרים חריגים אלו. ואפילו אם האשה שוגגת, פטור הבעל מעיקר הדין מלשלם עבור נזקי האשה וגנבותיה. אולם לפנים משורת הדין – ראוי שישלם.
לפיכך, מאחר שהמהרש”ל והש”ך שם האריכו בדבריהם להוכיח שהלכה כדברי הראב”ן וסיעתו, וכך סוברים כל הראשונים מזמנם ואילך, וכן כתב בנתיבות שם בחידושים (ס”ק יא) וז”ל: וכן עמא דבר באשה שנושאת ונותנת - לכן חייב הבעל לשלם, ואפילו אם אין עדים רק שהיא מודה. אלא שאם אין דרך הנשים להתעסק בדברים גדולים - אין במעשיה בדברים גדולים כלום וע”ש. וכמותם נקט גם בשו”ת מהר”ם אלשיך (סי’ יט) שהיה בדורו של השו”ע - לכן כך הדין גם בנידון השאלה דנן.
המיוחד בדורנו
והנה היות ורבותינו הראשונים והפוסקים הכריעו לחייב את הבעל אפילו בדורם, שהבעל היה זה שמביא את הכסף לפרנסת המשפחה, והנשים היו קונות את צורכי המשפחה מהכסף הזה. לפי”ז כ”ש בזמן הזה, שרוב הנשים שותפות בפרנסת המשפחה, ובמקרים רבים הן המפרנסות העיקריות, והן אלו שקונות את רוב צורכי המשפחה כמו ביגוד, מזון, ושאר צורכי הבית, שדינם כנושאות ונותנות גם בדברים גדולים שכרוכים בהוצאות גדולות. וגם במקרים אלו כתב שם היש”ש (סי’ כט) ובנתיבות, שהן נחשבות לשליחות של בעליהן, וממילא שייך גם כאן תקנת השוק, וכפי שכתב שם הש”ך, וע”ש גם בביאור הגר”א (ס”ק לב).
לאור האמור, הוסיף שם ביש”ש (סי’ לא) בשם הראב”ן, שאפילו אם האשה שאלה או שכרה בגד נאה או תכשיט לפי מעמדה, כדי להתקשט בו בשמחה משפחתית, מכיוון שוודאי שבעלה רוצה שתיראה מכובדת כפי מעמדם, לכן אם הם נגנבו או אבדו ואפילו באונס – קיימת תקנת השוק שמחייבת את הבעל לשלם עבורם. שאם לא כן - לא ירצו אנשים ונשים להשאיל או להלוות לנשים דברים כאלו.