מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

חיוב תשלום על גניבות ונזקים שהזיק ילד בקטנותו

הרב צבי שפיץ

בבא קמא פז ע"א

שאלה:
א. האם חייב אדם שהתבגר לשלם עבור מה שהזיק או גנב כשהיה קטן לפני גיל הבר מצוה או הבת מצוה?
ב. האם ניתן לחייב את האבא שישלם כשילדו הקטן גנב או הזיק?

תשובה:
א. מעיקר הדין, פטור אדם מלשלם מה שהזיק או גנב בהיותו קטן לפני שהגיע לגיל חיוב במצוות [בן - גיל 13. ובבת - גיל 12] פטור זה קיים גם בדיני שמים, וגם לאחר שהתבגר. 1
ב. אם החפצים שגנב קיימים ברשותו לאחר שהתבגר - חייב להשיבם לבעליו, למרות שכשגנבם היה קטן, ולמרות שהנגנב התייאש מהם, עוד לפני שהגנב הגיע לגיל בר מצוה.
אם החפצים שגנב היו ברשותו כשהגיע לגיל בר מצוה, אולם כעת כשרוצה להשיבם - לא מוצאם בביתו. אם חפצים אלו אבדו או נגנבו מביתו בגלל שפשע בשמירתם - חייב הגנב לשלם את שווים לנגנב או ליורשיו, למרות שגנבם כשהיה ילד קטן. 2
ג. ראוי לכל אדם שגנב או הזיק בילדותו, לשלם את הפסד הממון שגרם לניזק. ובנוסף לכך יפייסהו על הצער שגרם לו, ואע"פ שמעיקר הדין הוא פטור מכך אפילו בדיני שמים.3
ד. חייב האב לחנך את בנו הקטן שלא יזיק או יגנוב מאחרים בכל אופן שהוא. אמנם למרות חיוב החינוך שיש עליו, פטור האב גם בדיני שמים מלשלם מה שהזיק או שגנב ילדו הקטן.
אמנם ראוי ממידת חסידות לשלם לניזק מה שילדו הקטן הפסידו. ובפרט אם הילד הזיק לאחד משכניו - ששכיח כשלא משלמים לניזק את הפסדו הממוני - נגרם לבסוף מריבה בין השכנים.4
ה. אם הילד הקטן לקח אחד מכליו של אביו שהונחו במקום נגיש לילד, ובאמצעותו הזיק לממון אחרים כגון: שזרק פטיש או כל כלי עבודה אחר מהמרפסת או מהחלון שבביתו על ממון חבירו שהיה שם - חייב אביו גם בדיני אדם על נזקי ילדו, בגלל שלא שמר על ממונו כראוי.
אולם אם הניחו במקום משומר, והילד הקטן באופן חריג שאינו מקובל גם אצלו, טיפס הפעם על כסאות או עלה על השיש במטבח וכיו"ב, ולקחו משם וזרקו לעבר ממון חבירו, והזיק לו - פטור האב מעיקר הדין גם בדיני שמים. אולם ראוי ממידת חסידות לשלם לניזק על הפסדו. 5

מקורות:
1. מבואר במשנה ב"ק (פז.) שילד קטן שהזיק - פטור מלשלם על הנזקים שעשה, ואפילו לאחר שיגדל. כי על המעשים שעשה בילדותו עד שהגיע לגיל הבר מצוה - הוא נחשב כשוטה שאין בו דעת, ושוטה - פטור מלשלם על נזקיו או גנבותיו. וכך גם נפסק להלכה בשו"ע (חו"מ סי' שמט, ג) לגבי גניבת קטן. ומבואר שם בבאר הגולה (ס"ק ו) שאפילו לאחר שגדל הקטן - הוא פטור מלשלם את הגניבות והנזקים שעשה בקטנותו. ואין עליו שום חיוב - ואפילו לא בדיני שמים - וכך נקטו הפוסקים להלכה. [ואע"פ שמדברי רש"י בב"ק (צח: ד"ה ואכפיה רפרם לרב אשי) משמע, שרב אשי חויב לשלם מה שהזיק בילדותו. אולם שאר המפרשים והפוסקים למעט הגהות אשר"י, נחלקו על פירושו של רש"י בגמ', והסבירו את הגמ' באופן אחר. ולכן לדינא הכרעתו של השו"ע מוסכמת, והניזק לא יוכל לומר במקרה דנן קים ליה נגד דבריהם, ולתפוס ממון ששייך לילד הקטן.]
אם החפץ הגנוב היה ברשותו כשבגר
2. אמנם אם החפץ הגנוב היה ברשות הגנב לאחר גיל שלש עשרה, כעת הוא מחויב להשיבו לבעליו מדין השבת אבידה. וכמו שפסק הרמ"א (חו"מ סי' שמח, ז) לגבי כל חפץ של אדם אחר שנמצא ברשותו של אדם בניגוד לרצון בעליו, ואפילו אם המוחזק בו לא היה האדם שגנבו מבית בעליו.
והנה נחלקו בגמ' בב"ק (נו:) רבה ורב יוסף, האם שומר אבידה דינו כשומר חינם או כשומר שכר, ונחלקו רבותינו הראשונים והפוסקים כיצד לפסוק כמבואר בחו"מ (סי' רסז, טז וע"ש גם בש"ך ס"ק יד). לפיכך בנידון דנן כשהתבגר הגנב נעשה שומר על החפץ הגנוב, והינו לפחות שומר חינם שחייב בפשיעה. ולכן אם לאחר שהתבגר הקטן - החפץ הגנוב היה עדיין ברשותו, ובגלל שלא שמרו כראוי החפץ נגנב או אבד מרשותו - חייב לשלם לבעליו עבורו, כפי שהיה שווה ביום שנגנב או אבד ממנו - כדין שומר אבידה שפשע בשמירת האבידה. וכמבואר בקצות (סי' רצא ס"ק א) לגבי חיוב שומר חינם וע"ש.
אמנם לא ניתן לחייבו לאחר שהתבגר, אם החפץ נגנב ממנו באונס כמו שמחייבים כל גנב אחר. מאחר ואת מעשה הגניבה עשה בהיותו קטן, ועל מעשה זה - לא חל עליו איסור גניבה, כי עשהו כשהיה שוטה. כמו כן ע"י גניבתו - לא קנה הקטן את החפץ הגנוב בקניני גניבה, היות וקטן נחשב כשוטה, ובמעשה הגניבה - לא נחשב שעשה קניני גזילה בחפץ שיועילו להוציא את החפץ מרשות בעליו. וממילא במקרה כזה לא חייבתו התורה באונסים.
למה למרות שהנגנב התייאש - לא קנאו הגנב כשבגר
ולענ"ד נראה להוסיף, שאפילו אם לאחר שגנב בקטנותו, התייאשו בעליו ממנו, וכעת כשבגר החפץ הגנוב נמצא ברשותו לאחר יאוש בעליו, למרות זאת עליו להחזירו לבעליו, ולא נחשב שזכה בו כשבגר לאחר יאוש בעליו. מאחר והחפץ הגיע אליו בתחילה שלא כדין ובניגוד לרצון בעליו, והוא במעשה גניבתו - גרם לבעליו להתייאש ממנו. ולכן אע"פ שהקטן לא עבר איסור גניבה בשעת הוצאת החפץ מרשות בעליו, כי מעשהו נחשב כמעשה של שוטה ולא של בר דעת, אולם בפועל הרי היתה כאן גניבה והוצאת החפץ מרשות בעליו בניגוד לרצונו, ומעשה הגניבה הזה - הוא זה שגרם אח"כ לבעליו להתייאש מהחפץ. לפיכך באופן כזה שהוא גרם ליאוש בעליו - לא זיכתה התורה לגנב את החפץ ע"י יאוש בעליו [וכעין מה שמבואר בנתיבות סי' שסא, ס"ק ב וע"ש] וכעת שבגר - עליו להשיבו לבעליו, שהרי ממון הנגנב נמצא ברשותו, והוא לא זכה בו מעולם, ואפילו שנמצא כעת בחצירו - וכך גם פסק למעשה השו"ע (חו"מ סי' שמט, ג) וע"ש.
3. כתב הרמ"א (או"ח סי' שמג) שקטן שעבר עבירות בילדותו - מן הראוי שיעשה תשובה על כך כשיגדל. ומבואר שם בט"ז (ס"ק ב), ובמשנ"ב (ס"ק ט, ובשעה"צ ס"ק יח) שצריך לשלם - לפנים משורת הדין מה שהזיק בילדותו, אע"פ שמעיקר הדין הוא פטור על כך גם בדיני שמים. וממילא אם לאחר שהתבגר אינו מעוניין לשלם את הנזקים שעשה בקטנותו - אין הניזק יכול לתפוס ממנו כסף. ואפילו אם הכסף של המזיק הקטן הגיע לניזק בהיתר - יצטרך להשיבו לבעליו.
4. כתבו השו"ע והרמ"א (או"ח סי' שמג) שישנו חיוב על האב לחנך את ילדו שלא יזיק לאף אדם בכל צורה שהיא. שהרי לגנוב או להזיק הוא איסור מן התורה, ועל האב לחנך את בנו הקטן שימנע מלעשות זאת, כשם שמחויב לחנכו לקיים את שאר מצוות התורה, לפי דרגת הבנת בנו.
5. אם הקטן הזיק ע"י כליו של האב, אם יכל האב לשמור את כליו במקום שמור שבו בנו לא יקח אותו, וכל שכן כשיודע שילדו הקטן רגיל לקחת את כליו ולשחק עמם, ולזורקם וכדו' - במקרים אלו חייב האב על נזקי בנו ע"י כליו, מחמת שלא שמר על ממונו כראוי שלא יזיקו עמו. והחיוב נובע, בגלל שממונו שלא נשמר כראוי הזיק.
ודומה מעשהו של הילד למבואר בגמ' בב"ק (יט:) לגבי מי שלא שמר את הדלי שלו, במקום ששכיחים תרנגולים שדרכם לקחת את הדלי ולשחק עמו, ולזורקו וכו', וכתוצאה מזריקת הדלי ע"י התרנגול נגרם נזק לממון הזולת - שחייב בעל הדלי לשלם לניזק את הפסדו, מדין ממונו שלא נשמר כראוי. מאחר ודומה הדבר לאבנו וסכינו שהניחם בראש הגג, ובאה רוח מצויה שהיא התרנגול במקרה דנן, ולקחה את הממון והזיקה עמו, שזה נחשב תולדה של - אש.
וגם בנידון דנן, הילד הקטן נחשב כמו הרוח המצויה שדרכה לקחת את ממונו ולהזיק עמו. לפיכך במקרה זה, אם הילד זרק את הפטיש או כל חפץ אחר על מכונית חונה, חלון של שכנו, או על גגון שכנו וכדומה, ונגרם להם נזק כתוצאה מכך - חייב אבי הילד לשלם על כך גם בדיני אדם, כיון שלא שמר על ממונו כראוי, ומחמת זה - ממונו הזיק ע"י בנו הקטן.
אולם אם האב הניח את כלי עבודתו במקום שמור, שבאופן רגיל לא שייך שילדו הקטן יקח אותו משם, אלא שבאופן חריג טיפס הילד על כסאות, על השיש במטבח וכדו' ולקח משם את כלי עבודתו והזיק עמו לממון ששייך לאנשים אחרים, במקרה זה נחשב הילד - כרוח שאינה מצויה, ומבואר בגמ' בב"ק (נה:) שבאופן הזה פטור בעל הממון מההיזק, מאחר והנזק נעשה באופן שלא היה עליו להעלות בדעתו שיקרה, ובמקרה זה פטרה אותו התורה מתשלום.